Sending Angels Away

            Parashat Vayishlach begins with the account of Yaakov sending messengers to his brother, Esav, as he made his way back to Canaan.  After having been separated from Esav brother for twenty years, Yaakov now delivers a message of reconciliation in the hopes of ensuring a peaceful reunion.  Rashi famously comments that the messengers whom Yaakov sent were angels, likely referring to the angels mentioned in the final verses of the previous parasha, where we read that Yaakov encountered angels after he left Lavan and began making his way to Canaan.

            The Rebbe of Kotzk (in Ohel Torah) makes a startling statement about this incident.  The Torah describes Yaakov’s dispatching messengers with the phrase, “Va-yishlach Yaakov malakhim lefanav” – “Yaakov sent messengers ahead of him,” and the Kotzker Rebbe notes that the word “lefanav” (“ahead of him”) seems superfluous.  He therefore suggests, remarkably, that Yaakov’s true intent was to send these angels away.  Yaakov felt that he did not need the angels who came to greet him, as he was confident in God’s protection and care, which did not depend on the presence of any angels.  He therefore sent the angels “lefanav” – “away from him,” seeing no need for them.

            As is the case with many Chassidic readings of the Biblical text, the Kotzker Rebbe’s interpretation of this verse seems very difficult to accept, and it is likely, or at least possible, that he himself did not intend to offer this insight as the actual explanation of the verse.  Rather, he sought to convey a valuable lesson by way of this description of Yaakov sending away the angels that he encountered. 

            We are sent many “angels” over the course of our lives – people, assets, circumstances and opportunities that can help us achieve our goals and fulfill our wishes. Undoubtedly, we are allowed and expected to make use of these “angels” for our benefit.  However, the image of Yaakov sending away the angels that came to him perhaps reminds us not to feel overly dependent on any particular “angel” or “angels” that we come upon during our lives.  Sometimes we feel too attached to certain possessions, relationships or arrangements in our lives, such as a certain job or personal connection, such that we feel that our happiness or wellbeing depends on it.  The Kotzker Rebbe is perhaps urging us to let go of our “angels” when we need to, to recognize that we are never dependent on anyone and anything other than God Himself.  When life takes an unexpected turn, when we experience some drastic change, losing somebody or something that had been a fixture in our lives, we must try to let go of that “angel” and recognize that we are under the Almighty’s care.  Just as Yaakov recognized that he could be cared for without any angels, we, too, must always remember that God can care for us without any given “angel” with which we have been blessed.  And thus as we go through life trying to make use of the many different “angels” that are sent our way, we must remain cognizant of the fact that we are ultimately under God’s direct care and protection, and not dependent on anything or anyone.

Volver al capítulo

The Merit of Yaakov

      We read in Parashat Vayishlach of the deadly assault mounted by Shimon and Levi on the city of Shekhem after the city’s prince – who bore the name of the city, Shekhem – abducted and raped their sister, Dina.  In telling of their attack on the city, the Torah refers to Shimon and Levi as “benei Yaakov” – “Yaakov’s sons” (34:25).  Rashi, citing the Midrash (Bereishit Rabba 80:10), detects in this reference a subtle critique of Shimon and Levi’s bold action: “They were his sons, but Shimon and Levi nevertheless conducted themselves like other people, who were not his sons, in that they did not seek his advice.”  By describing Shimon and Levi here as “Yaakov’s sons,” the Torah emphasizes the fact that they failed to act as Yaakov’s sons by acting independently, without consulting him and seeking his guidance for how to respond to the unfortunate situation that arose.

            Rashi’s comments cast a degree of irony on his remarks a bit later, where he cites an explanation from the same Midrashic source for why Shimon and Levi are described as attacking Shekhem “confidently” (“betach”).  The simplest reason, as Rashi notes, is that the men of Shekhem were physically frail as a result of their circumcision, and thus Shimon and Levi faced little or no resistance when they descended upon the city.  The Midrash, however, explains, as Rashi cites, “They were confident in the strength of the elder one [Yaakov].”  They launched their attack feeling assured that the merit of their saintly father would assist them and ensure the success of their campaign.  From these two comments of Rashi it emerges that Shimon and Levi felt assured of their ability to access Yaakov’s merits, but felt no need to submit to his authority and seek his counsel.  They assumed they could reap the benefits of Yaakov’s unique stature, without needing to turn to him for direction.  The Midrash thus reminds us that our status as the descendants of Avraham, Yitzchak and Yaakov entails both benefits and obligations.  We enjoy zekhut avot – the merit of our patriarchs – and the promises included in God’s eternal covenant with our forebears, but we also bear the responsibility to adhere to their legacy and faithfully follow our ancestral traditions.

            More generally, perhaps, we are reminded that we cannot enjoy the benefits of membership in Am Yisrael and the Jewish community without committing ourselves to the obligations entailed.  If we want to access “the strength of the elder one,” we need to humbly accept and submit to the authority of “the elder one,” and work to fulfill all our obligations as part of the Nation of Israel.

Volver al capítulo

אלה ואלה מראות החורבן

 

לעומת החיבור הפשוט בין הסוסים למרכבות עם צבעי הזריחה, שמתחברים לגוף המנורה כשני קנים, קשה יותר למצוא חיבור בין מראה הקרנות והחרשים (=מראה אחד) "אשר זֵרוּ (=פִּזרו) את יהודה", לבין מראה הנשים עם האיפה וכיכר העופרת, שהוליכו את הרשעה לארץ "שנער" (=בבל). אבל אלה ואלה הם מראות החורבן והגלות – וגם הם כמו שני קנים, שמתחברים בגוף המנורה.

(ב, א-ד) ...וְהִנֵּה אַרְבַּע קְרָנוֹת...
אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה, אֶת יִשְׂרָאֵל וִירוּשָׁלִָם;
וַיַּרְאֵנִי ה' אַרְבָּעָה חָרָשִׁים...
אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה...
הַנֹּשְׂאִים קֶרֶן אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ;                                                                                               
(ה, ה-יא) ...זֹאת הָאֵיפָה הַיּוֹצֵאת...
זֹאת עֵינָם בְּכָל הָאָרֶץ...

זֹאת הָרִשְׁעָה, וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה,
וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעוֹפֶרֶת, אֶל פִּיהָ;
...וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם,
וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה,
וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם;
...לִבְנוֹת-לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר...
כעת מתבקש לחבר את שני המראות של ירושלִַם, במידות, ומעבר למידות –

(ב, ה-ט) ...וְהִנֵּה אִישׁ וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה...
לָמֹד אֶת יְרוּשָׁלִַם...
פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ;
וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה', חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב,
וּלְכָבוֹד, אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ;

(ה, א-ב) ...וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה...
אָרְכָּהּ עֶשְׂרִים בָּאַמָּה, וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר בָּאַמָּה;

20 על 10 אמות זו מידת האולם, על פתח ההיכל (מלכים א ו, ג), ולכן, המגילה שעפה מכילה בתוכה (המגוּלל) את מידות המקדש, בדומה למראות יחזקאל – לעומת זה, יש שינוי ביחס לעיר – ירושלם לא תתכנס עוד במידות, תתפשט כעיר פרזות (כמו בימינו), ולא חומת אבנים תגן עליה, אלא חומת אש ה'.

וכך התחברו כל מראות זכריה למנורת מקדש גדולה, 3 קנים מכל צד.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מראה לא מובן

Volver al capítulo

לרומא ובחזרה

 

כאשר נשא חגי את נבואותיו ("בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ... בַּחֹדֶשׁ הַשִּשִּי..."), כנראה כבר עמד זכריה לצדו והיה שותף לנבואתו; חודשיים אחריו נשא זכריה נבואה הממשיכה את נבואת חגי - "בַּחֹֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ..."(א, א) - ממש כמורה ותלמידו בנבואה.

ובדיוק חודשיים (בכ"ד בשבט) אחרי ייסוד היכל ה' (המתואר בסוף חגי), ניבא זכריה את נבואת המראות (זכריה א, ז עד ו, ח) - נבואה ארוכה של נחמה וישועה, שעיקרה חזרת מרכבת השכינה לירושלִַם עם השלמת הבנייה של בית המקדש. נבואה זו כוללת סדרה של מראות - רָאִיתִי הַלַּיְלָה. [שבמרכזם] -
מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ
וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָהּ
וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ...
וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ (ד, ב-ג).

המראה הראשון הוא מראה הסוסים המתהלכים בארץ -
אֲדֻמִּים, שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים (א, ח-יא) -

ואילו המראה האחרון (ו, א-ז) הוא ארבע המרכבות עם סוסים בצבעים דומים -
אֲדֻמִּים... שְׁחֹרִים... לְבָנִים... בְּרֻדִּים-אֲמֻצִּים.
הצבעים הללו נראים בשמים, ומתהלכים בארץ, רק בזריחה ובשקיעה. מראות זכריה מתארים זריחה.

הקשר הברור בין המראות, הראשון והאחרון, הוביל אותי לסידור כל המראות שראה זכריה בחזון הנבואה במבנה של מנורת המקדש – הסוסים והמרכבות כמו שני הקנים בשני הקצוות, שמתחברים בגוף המנורה.

שבת אחת פגשתי ברב מרדכי ברויאר ז"ל – בתשובה לשאלתי: מה נשמע? סיפר לי על ביקורו בקשת טיטוס, ברומא. שאלתי: ומה ראית? - מול המנורה שסחבו היהודים המובסים לרומא, מצויירים סוסים! המסמלים את שלטון הקיסר בעולם – והנה אני, מרדכי ברויאר, עומד שם ורואה שוב את מראות זכריה - אחרי אלפי שנים, הסוסים חזרו ל"אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" (ו, ה), והמנורה חזרה לירושלים כסמל מדינת ישראל.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מימוש הפוטנציאל של הצהרת כורש

Volver al capítulo

הצום הוא לא השאלה העיקרית

 

ביסודם של פרקים ז'-ח' בזכריה מונחת השאלה שהופנתה אל הנביא: האם יש להמשיך במסורת הצומות אף לאחר חידוש עבודת המקדש? 

אולם מפליא הדבר שאין בפי הנביא תשובה ברורה. במקום תשובה הלכה למעשה מנצל הנביא הזדמנות זו לתוכחת-מוסר. זכריה מפרט בנבואתו-תשובתו את הגורמים ההיסטוריים שהביאו לחורבן וממילא לצום: "וימאנו להקשיב... ויהי קצף גדול מאת ה' צבאות... והארץ נָשַמה אחריהם" (ז', יא-יד). אנו שומעים אף דברי נחמה על תפארת ירושלים בעתיד, אולם אין בכל אלה מענה למשלחת השואלת: "האבכה בחודש החמישי?" (ז', ג).

כאן מתייצבת לפנינו בעיית המוסר והפולחן בכל חריפותה. לפי האמונה הישראלית הפולחן הוא לא חסד האדם עם הבורא, אלא חסד הבורא עם האדם, וממילא נמצא שאין הצום בשביל הבורא: "הצום צמתוני אני, וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים" (ז', ה-ו). 

בפרקים ז'-ח' דן הנביא על הצום, על האמת והשלום, על נחמת ירושלים, על בניית המקדש ועל הכרת העמים בה'. הוי אומר: עצם הכללת הדרשה על יִסּוּד מקום-מקדש לפולחן בין הדרשות המוסריות וכתשובה לשאלה פולחנית מלמדת שאין עיקר וטפל במחשבת הנביא. לעומת זאת, יש בדבריו מוקדם ומאוחר. מעשי הפולחן רצויים רק אם כהקדמה להם באים מעשים מוסריים נאותים.

אפשר שבעצם העובדה שאין תשובה ברורה בדברי הנביא לשאלה בדבר הצומות נעוץ המענה העמוק ביותר. אין לטפל בשאלות בעלות חשיבות משנית שעה ששאלות ראשוניות עדיין לא מצאו את פתרונן. דבר אמת, משפט שלום, שנאת רע והתרחקות משבועת שקר כל אלה הם תנאים ראשוניים למעשים הרצויים בעיני ה'.

כל עוד שהללו לא באו על תיקונם אין מקום לדון בשאלה על דבר הצום. ואף חתימת נבואה זו ניתנת להתפרש בכמה פנים: "צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (ח', יט). האם יהיו המועדים הטובים מענה, ותנאי להם שמירת האמת והשלום? האם יימשך הצום גם בהווה ובינתיים יש להקפיד על האמת והשלום, ואז בעתיד ייהפכו הצומות למועדים טובים? – כל זה נשאר סתום כרוצה לומר: הכל טפל לעומת עיקר דרישת ה'.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל

Volver al capítulo

על זה חלמנו?

 

פרק א' בחגי עוסק כולו בניסיון לשנות את תפיסתם המוטעית של העם ש"לא עת בא עת בית ה' להיבנות" (ב). 

מה עומד בבסיס הגישה של העם? נבואת ירמיהו על גלות של שבעים שנה היתה מוכרת היטב. עברו 70 שנה, אם כן למה העם היושב בציון אינו חושב שהגיע זמן הבניה? 

כנראה, בני ישראל האמינו שהגלות אמורה להסתיים באותות ובמופתים. שכמו בכניסה הראשונה בימי יהושוע, מי הירדן יחצו מפניהם. שבארץ יהיה שפע ושלום. והנה, הם מגיעים לירושלים, ומגלים ארץ חרבה, מוקפת באויבים; ואם זה לא מספיק - הגשם לא יורד, התבואה לא צומחת, הארץ כולאת את יבולה. האמנם על זה חלמנו כל השנים?

טעויות בחישוב 70 השנים כבר קרו (ראו למשל בדניאל, או בפירוש חז"ל למשתאות בלשאצר ואחשוורוש). יושבים היהודים, מתבוננים במצבם, ובראשם מחשבה - שמא גם אנחנו טעינו? האם הפרנו את השבועה ש"לא לעלות בחומה"? אולי הצהרת מלך זר לא מספיקה, והיינו צריכים לחכות לירידת מקדש מן השמיים?

כנגדם בא חגי, ומסביר להם את המציאות הפשוטה. בשיבה לארץ אין מקום לחששות גלותיים. עכשיו בני ישראל נדרשים להקים ארץ, ולחדש ימיהם כקדם. כל בעיה שמתעוררת בתקופה שכזו, מטרתה להוביל לצעד קדימה, ולא לייאוש והרמת ידיים.
וכמובן, שעליהם לזכור כל הזמן - "אני אתכם נאום ה'" (יג)


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

המשיח והכהן

 

בפרק ו' ממשיך זכריה לתאר את היחסים שבין הכהונה והמלוכה. 

שתי עטרות בונה זכריה. למי עטרת הכסף, ולמי עטרת הזהב? לפי סדר הדברים ברור כי הכסף - ליהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ואילו הזהב שמור למלך. אך מה שמו של המלך? "הנה איש, צמח שמו, ומתחתיו יצמח, ובנה את היכל ה'" (יב).

האם צמח הוא זרובבל? בדמותו של צמח התמזגו שתי דמויות: צמח הוא זרובבל, השליט הנוכחי, הקיים בימי זכריה. אבל הוא גם המלך העתידי, המלך המשיח. בנבואות ישעיהו וירמיהו מוזכר "צמח" כמלך המשיח. הנביא זכריה מזכיר את צמח באוזני יהושע הכהן הגדול: "שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך היושבים לפניך כי אנשי מופת המה כי הנני מביא את עבדי צמח" (ג', ח).

עכשיו נוכל להבין את נבואת שתי העטרות. זכריה קורא לכהן הגדול ומסביר לו את סדרי המלוכה העתידים. שתי עטרות תהיינה, עטרת כסף לכהן הגדול, ועטרת זהב למושל. והמושל - לא זרובבל האיש הוא, אלא היוצא ממנו, הלא הוא צמח. הלא הוא המלך המשיח.

פעולתו של המלך המשיח מובאת לפרטיה:

"הנה איש, צמח שמו, ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה'.

והוא יבנה את היכל ה', והוא ישא הוד, וישב ומשל על כיסאו. 

והיה כהן על כיסאו" (יב-יג).

המלך המשיח ישא הוד. הוא יבנה את בית המקדש. והכהן - בעל עטרת כסף - יתייצב לפני כיסאו של המלך המשיח. ואין הנביא יכול להתעלם מן החשש שקנאה תפר את האידיליה הזאת והוא ממשיך: "ועצת שלום תהיה בין שניהם" (יג). 
כהן ומלך ינהלו את ישראל. המלך המשיח, והכהן העומד לפניו.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

ארבע מלכויות

"וָאָשֻׁב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים וְהֶהָרִים הָרֵי נְחֹשֶׁת. בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁנָה סוּסִים אֲדֻמִּים, וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית סוּסִים שְׁחֹרִים. וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִשִׁית סוּסִים לְבָנִים וּבַמֶּרְכָּבָה הָרְבִעִית סוּסִים בְּרֻדִּים אֲמֻצִּים" (זכריה ו', א-ג)

 

הראהו המלכויות שיעמדו בעולם עד אחרית הימים, וראה ארבע מרכבות יוצאות... וראה אותם יוצאות מבין שני ההרים, כי ראה שיהיו חלוקות, ששתי מרכבות יצאו מהַר המשחית ועתידים להרע לישראל, ושתי מרכבות יצאו מהַר מועד להטיב עם ישראל.

במרכבה הראשונה סוסים אדומים - מלכות יון שיצאה בראשונה היו מוכנים לשפך דם רב, כמו שראה במראה הראשונה איש רוכב על סוס אדום.

ובמרכבה השנית סוסים שחורים שהוא מלכות רומי שאחר מלכות יון, שהם גם כן מוכנים לשפוך דם, וזה נכלל במראה שחור... מראה השחרות מורה על גלות האפל והחשוך והלילה הארוכה שיהיה לישראל בגלות רומי...

ובמרכבה השלישית סוסים לבנים - אחר שתבטל מלכות רומי תעמוד מלכות אחרת שלא תשפוך דם כל כך ולא ירעו כל כך לישראל, והגלות יוקל בד' רוחות העולם כמו שהוא באלף הזה שסוסי המרכבות לבנים ובעלי חסד.

ובמרכבה הרביעית סוסים ברודים אמצים - ראה את המלכים שיעמדו קרוב לזמן הגאולה בציור ברודים אמצים... כי יתעוררו גם כן למלחמות, ומהם יצא גוג ומגוג אשר יבא מירכתי צפון אל התימן שהוא ארץ ישראל, ואז יתחלקו לשני מחנות לוחמים זה בזה, כמו שהתבאר ביחזקאל סימן ל"ח ל"ט שבאחרית הימים יתעוררו בני אדום שהם יהיו אז הברודים לכבוש את ארץ ישראל מיד הישמעאלים שהם האמצים, כי יתאמצו לעמוד כנגד הלוחמים וילחמו זה בזה...

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.