עתידה ירושלים להתרחב

"מַשָּׂא דְבַר ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ..." (זכריה ט', א)

ילקוט שמעוני זכריה רמז תקעה

חדרך - דרש רבי יהודה: זה משיח שהוא חד לאומות העולם ורך לישראל,

אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: יהודה, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים? מעידני שמים וארץ שאני מדמשק ובו מקום ששמו 'חדרך',

ומה אני מקיים "ודמשק מנוחתו"?

עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק שנאמר "ודמשק מנוחתו", ואין מנוחתו אלא ירושלים שנאמר "זאת מנוחתי עדי עד" (תהילים קל"ב יד),

אמר ליה: ומה אני מקיים "ונבנתה [ה]עיר על תלה" (ירמיהו ל', יח)?

אמר ליה: שאין עתידה לזוז ממקומה,

אלא מה אני מקיים "ורחבה ונסבה למעלה" (יחזקאל מ"א, ז)?

שעתידה ארץ ישראל להיות מרחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו שרחבה מלמעלה וקצרה מלמטה, ושערי ירושלים עתידים להיות מגיעים עד דמשק... וגליות באות וחנות בתוכה שנאמר "ודמשק מנוחתו"...

ילקוט שמעוני - לקט אגדות, בדרך פירוש או דרשה, המלוקטות מהתלמוד ומספרי מדרש קדמונים, ומסודרות כסדר התנ"ך. חלוקות הדעות מי חיבר את הילקוט. הוא נזכר לראשונה בדברי האברבנאל. בילקוט שני חלקים: תורה, ובו 963 רמזים; נביאים וכתובים ובו 1085 רמזים.

Volver al capítulo

מי כתב נבואות אלה?

החל מפרק ט' בזכריה אנו מוצאים פרטים רבים שאינם מופיעים בשמונת הפרקים הראשונים. במקום החזיונות מופיעים משאות, אין תאריכי זמן, ואין זכר לבניין המקדש, ועל הכל הסגנון כולו שונה מזה שבפרקים א'-ח'. שוני זה הוליד את הדעה שיש לחלק את הספר לשני חלקים: א'-ח', ט'-י"ד. דעה זו נתגבשה בין החוקרים החדשים ורק מעטים מביניהם נוטים לייחס את הספר לנביא אחד.

דעה מעין זו הביע אף ר' יצחק שמואל ריג'יו, שחי במאה שעברה, וביסוס רחב נתן לה ההיסטוריון הרב זאב יעבץ. הם זיהו את זכריהו בן יברכיהו הנזכר בישעיהו ח' וחתום יחד עם אוריה הכהן על הגליון עם זכריהו המבין במראות אלוקים ונזכר בדברי הימים ב, כ"ו פסוק ה.

הנבואות הכלולות בספר זכריה אשר בתרי-עשר מפרק ט' עד י"ד מיוחסות לפי דעה זו לזכריה אשר ניבא בימי הבית הראשון, ומתוך זהות השמות ואולי אף מתוך המשותף למושגים "חזיונות" ו"מראות אלוקים" נתמזגו ונצטרפו שני הספרים והיו לאחד.

דעה זו יש לה לסמוך אף על דברי חכמים בברייתא שבסדר עולם רבה (כ'). שם מנו חכמים את הנביאים שנתנבאו בפרק אחד:

הרי הוא אומר "ונסתם גיא הרי כי יגיע גי הרים אל אצל וגו'" (זכריה י"ד, ה), "חזון ישעיהו בן אמוץ וגו'" (ישעיה א', א), "דבר ה' אשר היה אל הושע וגו'" (הושע א', א), "דברי עמוס אשר היה וגו'" (עמוס א', א), "דבר ה' אשר היה אל מיכה המרשתי וגו'" (מיכה א', א) מלמד שכולן נתנבאו בפרק אחד.

בראש הדברים בסדר עולם רבה מופיע פסוק מזכריה י"ד, ולאחר מכן נמנים ישעיהו, הושע, עמוס ומיכה. מכאן הסיק הרב יעבץ שאף ביד חכמים היתה מסורת על דבר ההפרדה בין זכריה נביא שיבת-ציון לבין קודמו הנביא "המבין בראות האלוקים".

אם נקבל דעה זו, יתפרשו לנו הדברים בפרקים ט'-י' על רקע המאורעות שאירעו בסוף ממלכת אפרים. מלכי-אשור יביאו כליה על הממלכות שהצרו לישראל כגון ארם, חמת, צור וצידון, אף על ערי פלשת תעבור גזרת הגלות, ובאשקלון, עקרון, עזה ואשדוד ישבו נוכרים שיובאו ממרחקים בהתאם למדיניות האשורית.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא בו מעלה הרב הדרי פרשנות אחרת, המאחדת את כל ספר זכריה, מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל

Volver al capítulo

מקום המקדש בתהליך בניין האומה

Volver al capítulo

דווקא המנורה

...רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ (=כלילה, מִקשה אחת),
וְגֻלָּהּ (=הגל שלה)* עַל רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ,
שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת (=יוצקות שמן)
לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ;
וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ,
אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ;

זהו האור של בית שני – נרות המנורה, לא אש מן השמים; הכול היה תלוי בהעלאת האור בידי אדם, מלמטה, במספרי העולים לארץ, באמנה לשמירת התורה, בבניית החומות על ידי נחמיה, במשפט ובצדקה שבנבואת זכריה (ח, טז-יט), ובמרד החשמונאי .

כל העולם ידע, שבבית המקדש היהודי אין פסלים, ויש מנורת זהב טהור – בעיני העולם, זה התחליף היהודי – במקום פסלים, מנורה – והאויבים שאפו לקחת את המנורה, עיקרו של בית המקדש היהודי.

ההתנגשות מול אנטיוכוס לא התחילה בגזרות הדת, אלא (שנתיים לפני כן) בשוד המקדש עם המנורה (מקבים-א א', 25-20); חורבן ירושלים בידי טיטוס הוצג ברומא, מול סוסי הקיסר, כהובלת המנורה לרומא על ידי היהודים המנוצחים.

היהדות החרבה לקחה גם היא את המנורה והציבה אותה בבתי הכנסת ובבתי היהודים. מאות רבות של מנורות מימי התלמוד נחשפו בחפירות בבתי-כנסת ובבתי יהודים, על משקופים ומזוזות, ועל רצפות פסיפס בבתי-כנסת יהודיים. מכאן הפכה המנורה לסמל היהודי החשוב ביותר, המובהק והידוע בכל הדורות, כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד.

המנורה שחזרה לירושלים מקשת טיטוס דווקא, הפכה לסמל המדינה, שעוצב גם לפי נבואת זכריה עם "שתי שבלי הזיתים" (ד, יב), מימין ומשמאל למנורה. אחת ייצגה את זרובבל השליט (מזרע בית דוד), ואחת את יהושע הכהן הגדול.
ממלכה ומקדש – מדינה ותורה.

______________________________

* "גַל' נָעוּל, =מַעְיָן חָתוּם" (שיר-השירים ד, יב) – כאן מעיין שמן שנוצק משני הזיתים.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

המנורה כסמל מדינת ישראל

Volver al capítulo

המנורה - סמל אפשרות ההתחדשות

Volver al capítulo

מי בז ליום קטנות

בנבואתו בעשרים ואחד לשביעי (כא בתשרי) התמודד חגי מול תחושת הקַטנוּת של שבי הגולה, לעומת הזיכרונות הגדולים מימי בית ראשון, ימי המלוכה:

מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר
אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן –
וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה,
הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם (חגי ב, ג);

בספר עזרא (ג, יב-יג) מתוארת התפרצות של בכי שגבר על קולות השמחה; והנה אנו צופים ביהושע הכהן הגדול שהיה לבוש "בְּגָדִים צוֹאִים" (ג, ג-ה), וזכריה תיאר איך מסירים מעליו את בגדי הטינופת, ומלבישים אותו "צָנִיף טָהוֹר". בהמשך יגער זכריה בכל אלה שאינם רואים במתרחש גאולה שלמה – כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת... (ד, י);

מצד אחד מלמד זכריה להכיר בפלא של שיקום ירושלִַם והמקדש, גם אם הכל נראה קטן וחלקי:
רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן,
כִּי הִנְנִי בָא וְשָכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ,
נְאֻם ה' (ב, יד);

מצד שני, נשאו הנביאים גם נבואות עתידיות מרחיקות לכת על כבוד מלא, עצמאות ושלום לירושלִַם:
כִּי כֹה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת:
עוֹד אַחַת מְעַט הִיא –
וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ
וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה...
גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה,
הָאַחֲרוֹן, מִן הָרִאשׁוֹן...
וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם,
נְאֻם ה' צְ-בָאוֹת (חגי ב', ו-ט);

בדרך היסטורית מפתיעה פירש רש"י נבואה זו על כבוד המקדש והממלכה בימי החשמונאים: עוֹד אַחַת מְעַט הִיא – משתכלה מלכות פרס זו המושלת עליכם, עוד אחת תקום למשול עליכם להצר לכם מן מלכות יון, ומעט יהא זמן ממשלתה; וַאֲנִי מַרְעִישׁ... – בניסים הנעשים לבני חשמונאי – ויבינו ששכינתי שורה בבית זה, ויביאו תשורת זהב וכסף, כאשר כתוב בספר יוסף בן-גוריון (=יוֹסיפוֹן); (רש"י לחגי ב, ו).

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

לבשי בגדי תפארתך

Volver al capítulo

בדרכם של הנביאים הראשונים

העם שואל את זכריה בפרק ז' על ביטול צומות החורבן, וזכריה עונה בפרקנו תשובה מורכבת: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ, דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'" (טז-יז).

זכריה טוען שביטול הצומות לא קשור רק לבניית המקדש ולשיבת ציון אלא גם להתנהלות המוסרית של העם, וכך גם הוא חותם את דבריו: "והאמת והשלום אהבו" (יט). זכריה צועד כאן בדרכי "הנביאים הראשונים" (ז', יב) שביקרו את קיום הפולחן ללא התנהגות מוסרית בסיסית (עמוס ה', כא-כה; מיכה ו', ז-ח; ישעיהו א', י-כ; ועוד).

בפרק ח' משתמש זכריה בביטויים שמזכירים מאוד דווקא את נבואות ירמיהו:"הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה" (ירמיהו ז', ח-י). וכן "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ" (ירמיהו ט', ג-ד).

זכריה ממשיך את הקו הרעיוני של הנביאים "הראשונים" ואינו מחדש דבר שלא אמרו קודמיו. זכריה בכוונה משתמש בנבואות ירמיהו, הנביא האחרון שהעם זוכר ומכיר. הוא משתמש בנבואות ירמיהו כדי לעודד את העם לשמוע לדבריו ולהיזכר מה קרה לדור שלא שמע לירמיהו ומה עתיד להתרחש בדור הנוכחי: "כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וְלֹא נִחָמְתִּי: כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אַל תִּירָאוּ" (יד-טו)

Volver al capítulo

טענו חיטים והודה לו בשעורים

שאלת ביטול הצומות בימי הבית השני היא דוגמה חשובה לשינוי ההלכה במציאות משתנה. העם תוהה "האבכה בחדש החמשי? הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" (ג). העם שואל על צום החמישי, הלוא הוא תשעה באב.

הנביא עונה לעם לא רק על צום החמישי אלא מוסיף גם את צום השביעי: "אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ, וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה--הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?" (ה). צום השביעי הוא צום גדליה ומדוע הנביא מוסיף את צום השביעי לצום החמישי? האם הנביא מעוניין להשוות את צום גדליה לצום תשעה באב?

מסתבר שצום גדליה שונה באופיו מהצומות האחרים. שני הצומות האחרים, י' בטבת וי"ז בתמוז, מהותם היא בכי על החורבן שפקד את ירושלים. לעומת זאת צום גדליה אינו רק מסמל את החורבן אלא גם את היריבות שבתוך העם שגרמה למות גדליה.

רצח גדליה מתואר בירמיהו פרק מ"א וכחלק מהתיאור נזכרים שם לפחות שני מקומות שבהם היו מלחמות אחים קשות. הראשון הוא "והבור... אשר עשה המלך אסא מפני בעשא מלך ישראל" (ירמיהו מ"א, ט) והשני "מים רבים אשר בגבעון" (שם, יב), ששם אירע קרב הגלדיאטורים בין נערי אבנר ונערי יואב (שמואל ב ב'). רצח גדליה הוא לא רק סוף התקווה לירושלים אלא גם מייצג את הבעיות החברתיות שהיו קיימות בעם באותה התקופה.

על כך בדיוק מוכיח זכריה את העם. זכריה מזכיר את צום השביעי, ולא בכדי. הנביא טוען שהתשובה האמיתית היא "משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו" (ט) ולא להילחם אח באח כפי שארע ברצח גדליה.

Volver al capítulo

עתידה ירושלים להתרחב

מי כתב נבואות אלה?

מקום המקדש בתהליך בניין האומה

דווקא המנורה

המנורה כסמל מדינת ישראל

המנורה - סמל אפשרות ההתחדשות

מי בז ליום קטנות

לבשי בגדי תפארתך

בדרכם של הנביאים הראשונים

טענו חיטים והודה לו בשעורים

Pages

📲 Instala nuestra App