חלקו הראשון של הפרק (א-ח) מתאר את המראה האחרון שראה זכריה - מראה המרכבות. מראה זה מקביל למראה הראשון שראה, מראה הסוסים המסמלים את שליחי ה' בארץ. החלק השני (ט-טו) כולל אף הוא מעשה סמלי, אולם כאן מצטווה זכריה עצמו לעשותו: עשיית עטרות המסמלות את השלטון המשולב של יהושע כהן גדול וזרובבל המנהיג הפוליטי – ה'צמח', נצר לבית דוד.
א. מה היחס בין הנבואה הראשונה לאחרונה? השוו בין מעשי הסוסים במראה הראשון ובמראה האחרון. התייחסו בעיקר לכיוון תנועתם (א',י-יא; ו',ה-ז) ולתוצאותיה (א',יא-טו; ו',ח). העזרו ברד"ק: 'ויזעק - כלומר קרא עלי בקול גדול ואמר לי ראה היוצאים אל ארץ צפון הניחו את רוחי בארץ צפון כלומר אלה השחורים שיצאו אל בבל להשחיתה עשו לי נחת רוח כשהשחיתו אותם הניחו את רוחי את כעסי שהיה לי עליהם שהרעו לישראל יותר מדאי כמו שאמר אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה'.
ב. מראה הסוסים שליחי ה' הרתומים למרכבות ויוצאים למסע, דומה ביותר למראה המרכבה הפותח את ספר יחזקאל (א'), המתאר את יציאת השכינה מירושלים לבבל. לאור זאת מה המשמעות הסמלית של מסעות הסוסים והמרכבות בנבואתנו?
ג. נבואת העטרות חותמת בציטוט מספר דברים: 'והיה אם שמוע תשמעון...' (טו), המופיע בדרך כלל בפתיחת נאומי תוכחה, מה תפקידו כאן? ראו את דברי הרב י' בן נון: 'פסוק הסיום בנבואה זו הוא לפיכך פסוק התנאי החותם, שבו תלויה נבואת המראות כולה על ישועותיה ונפלאותיה: "והיה [כל זה] אם שמוע תשמעון בקול ה' אלהיכם" (ו', טו). נוסחה זו, שבדרך כלל משמשת לפתיחה, ככל משפט תנאי, ובמקורה פותחת את פרשיות התוכחה בספר דברים, משמשת כאן כאות אזהרה חותם. כלומר: כל הנבואות וההבטחות המפליגות שנזכרו בחגי ובזכריה תלויות בהתנהגות של ישראל אם ישמעו בקול ה'. הפוטנציאל לגאולת ישועה ופלאות נתון מאת ה'; מימושו והוצאתו לפועל - ביד בני אדם!'
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"