בפרק ד', כמו בפרקים רבים בספר תהילים, מתמודד דוד עם אויביו מבית ומחוץ, הרודפים אותו ומבקשים את נפשו.
בדרך כלל אין דוד מנהל דיאלוג עם אויביו, אלא פונה אל ה' ומבקש שיצילהו מידם, אך בפרק זה - לצד תפילתו אל ה': "בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱ-לוֹהֵי צִדְקִי" (ב), פונה הוא במישרין לרודפיו ומוכיח אותם על מגמתם להשפילו ולבזותו: "בְּנֵי אִישׁ עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה" (ג). והוא מבהיר להם שניסיונם לבזותו לא יצלח, וריבון העולמים אשר בחר בו הוא ירים את כבודו: "וּדְעוּ כִּי הִפְלָה ה' חָסִיד לוֹ - ה' יִשְׁמַע בְּקָרְאִי אֵלָיו" (ד).
אלא שכאן מוצא דוד לנכון להשיא לאויביו עצה סתומה במידת מה: "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ. אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה" (ה). מה פשר הביטוי: "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ"?
לשורש ר.ג.ז יש במקרא שתי משמעויות:
האחת: רגז - משמעותו כלשון ימינו - כעס וחימה. כדרך שמתפלל הנביא חבקוק (ג', ב): "בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר" - היינו: גם בעת כעסך על עמך - זכור רחמיך.
והשנייה: רגז - במשמעות חיל ורעדה. כדרך שנאמר בשירת הים (שמות ט"ו, יד): "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן - חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת".
ובכן, באיזו משמעות תתפרש המילה "רגזו" בפסוק שלפנינו?
רש"י פירש: "'רגזו' - חרדו מלפני הקב"ה ואל תחטאו. 'אמרו בלבבכם על משכבכם' - השיבו אל לבבכם שהזהיר הקב"ה על כך". ולפי פירושו נמצא שהביטוי "רגזו" נאמר בלשון חיובית כדרך שמצינו עצה דומה למלכים ולרוזנים במזמור ב': "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה" (תהילים ב', יא).
ולעומת זאת ניתן לפרש: "רגזו" - במשמעות כעס: גם אם תכעסו, שמרו זאת בלבבכם ואל תחטאו בלשונכם ובמעשיכם. והמילה 'רגזו' יש לה אפוא קונוטציה שלילית - שיש לבולמה לבל תתפרץ החוצה.
אך הנה בא ריש לקיש ופירש את המילה "רִגְזוּ" – ככעס חיובי:
"אמר ר' לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש:
לעולם ירגיז אדם - יצר טוב על יצר רע
(שיעשה מלחמה עם יצר הרע - רש"י שם).
שנאמר: 'רגזו ואל תחטאו'.
אם ניצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה,
שנאמר: 'אמרו בלבבכם'.
אם נצחו - מוטב , ואם לאו - יקרא קריאת שמע,
שנאמר: 'על משכבכם'.
אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכיר לו יום המיתה,
שנאמר: 'ודומו סלה'
(יום הדומיה - הוא יום המיתה שהוא דומיה עולמית - רש"י שם)"
(תלמוד בבלי, ברכות, דף ה' ע"א)
ריש לקיש - עז הלבב - אינו נרתע מלדבר בשבח המאבק עם יצר הרע, גם אם מחייב הדבר מלחמה ורוגז, שכן לעתים 'השקט הוא רפש' - כדברי זאב ז'בוטינסקי, ולמערכה זו עם היצר הרע יש לגייס 'ארטילריה כבדה', כגון עיסוק בתורה, קריאת שמע ואף הזכרת יום המיתה.
ברוח דברי ריש לקיש אומר דוד לאויביו:
אדרבה: התמודדו עם היצר הרע המשיא אתכם להשפיל אותי: שפכו עליו זעמכם והשפילו אותו במקום להשפיל אותי, ובזה תבחן גבורתכם. בבחינת - "איזהו גיבור הכובש את יצרו" (מסכת אבות ד, א)
באדיבות אתר 929
