באדיבות ישיבת מעלות יעקב
את פניך אבקש
פסוקים רבים ממזמור כ"ז הולחנו, בלחנים שונים.
לפניכם שיר של יונתן רזאל על פסוקים ח'-ט' ו-י"ד:
"לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ
אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי...
קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'"
אחד השירים הנוספים הידועים לפרק זה הוא:
"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" (ד)
שני השירים עוסקים בבקשה לקרבת ה'.
אחדות המזמור
צבי פרץ חיות, בפירושו המדעי לתהילים, טוען: "מזמורנו ייפרד ודאי לשני שירים, אשר נתאחדו מידי מסדר מאוחר. בסגנונם ובתכנם נפרדים זה מזה. והיו שני השירים לאחדים מפני שבשניהם מדובר בעליה למקדש" (א' - עליית אדם צדיק, ב' - שיבת ה' להיכלו). דעתו אינה דעת יחיד. מפרשים חדשים רבים ראו במזמור הרכבה של שני מזמורים שכל אחד מהם מסתיים בתיבה "סלה" (ו, י).
כנגד טענות אלה יש להעלות את השאלה: בוודאי הייתה, גם לטענת המחלקים, איזו שהיא סיבה, איזה שהוא נימוק למסדר המאוחר או למלקט לצרף את המזמורים ולאחדם למזמור אחד. האם אי אפשר לומר שאותו נימוק היה למשורר המזמור? קשה להניח שהמסדר או העורך צירף יחד דברים שאינם שייכים זה לזה ושלנו יש הבנה בפיוט או רגישות אומנותית גדולה יותר מאשר למסדר.
עיון מעמיק בפסוקים ובמבנה המזמור יכול ללמדנו כי לפנינו מזמור אחיד, שחלקיו קשורים זה לזה.
במרכזו של המזמור השאלה: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו?" (ג)
והתשובה: "נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשו [נפשי] ולא נשבע למרמה" (ד).
לא בריבוי קורבנות או בסיגופים עולים אל המקדש, אלא במחשבה טהורה, בדיבור נקי ובמעשים נאים.
מן העלייה למקדש היינו עלולים לחשוב בטעות כי ה' כביכול מוגבל במקום הזה. ועל כן מקדימים לשאלה מי יעלה בהר ה' את הפתיחה:
"לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. כי הוא על ימים יסדה, ועל נהרות יכוננה" (א-ב)
אף על פי שה' שוכן במקדש, הוא ברא את העולם וכל הארץ שלו.
חלקו הראשון של המזמור עוסק בעליית האדם הראוי להר ה'. חלקו השני של המזמור מתאר באופן אלגורי את כניסתו של הקב"ה, כביכול, אל המקדש.
גם מבחינת המבנה דומים שני החלקים. בשניהם שאלה ותשובה.
והחתימה היא מעין הפתיחה: "כי הוא על ימים יסדה" (ב) - "הוא מלך הכבוד סלה" (י).
הפועל "נשא" חוזר בכל חלקי המזמור:
"לא נשא לשוא נפשי" (ד),
"ישא ברכה מאת ה'" (ה),
"שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם" (ז)...
כל אלה מביאים אותנו להכיר בשלמות המזמור ובאחדות חלקיו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
המטרה העיקרית
"לְדָוִד, אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא" (תהילים כ"ה, א)
פסוק זה הוא קוטב המזמור ויסודו, בו יאמר, שכמו שהמורה בחצים ישים לו אות שאליו יורה למטרה,
כן שם את ה' לאות ולמטרה אל כל מבוקשיו וחפציו, בין הגשמיים בין הרוחניים,
ואמר רק אליך ה' אשא נפשי, אתה עיקר מגמתי לא דבר זולתך, שכל עניני אתה הוא תכלית מבוקשי,
וכל חפצי הם רק אמצעיים להגיע על ידם אל התכלית זה.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
ואנחנו לא נדע
בתפילת "תחנון" אומרים:
"וַאֲנַחְנוּ לא נֵדַע מַה נַּעֲשה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ" (דברי הימים ב כ', יב)
"זְכר רַחֲמֶיךָ ה' וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעולָם הֵמָּה" (תהילים כ"ה, ו)
לפניכם לחן לשני פסוקים אלה, מאת מרדכי בן דוד.
כנגד הפרשנות הנוצרית
"למנצח מזמור לדוד" (א)
גם זה המזמור נאמר על דוד,
ויש אומרים (התרגום, שוחר טוב וזולתם) שנאמר על המלך המשיח...
והנוצרים מפרשים אותו על ישו, ואתה תשיב להם בכל פסוק ופסוק:
"ה' בעזך ישמח מלך" (ב), כי בלא עֹז האב לא יהיה עֹז לבן, ואם הוא חלש אינו אלוה.
וכן "תאות לבו נתתה לו" (ג), "כי תקדמנו" (ד), כל דבריו הם תלוים באחרים.
ואמר: "חיים שאל ממך" (ה): אם על הבשר - הרי לא האריך ימים, ואם על האלהות - מה נתן לו? הלא כבר היו לו?
ואמר: "גדול כבודו בישועתך" (ו), אבל בלא ישועתך לא יהיה גדול כבודו? אם כן אינו אלהי, ואם על הבשר - לא היה אלא נקלה ונבזה.
"כי המלך בוטח בה'" (ח), אם על האלהות אין צורך לו לבטוח באחר, ואין צורך לו לחסד עליון שלא ימוט, ואם על הבשר הרי נמוט, ותלוהו על המוט!
וכן כל דברי המזמור.
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהילים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.
לחזור לחיים
בפסוקים א-יט מתוארים קשיים גדולים, וישנה הרגשה שה' רחוק מאוד מהמשורר.
בשלב השני, בפס כ-כב, ישנה תחינה לה' ובקשה של המשורר מה' שיציל אותו.
לבסוף, פסוקים כג-לב מתארים את התודה והשמחה שתהיה על הישועה כשתבוא.
בתוך החלק השלישי, בפס כז, מבקש המשורר: "יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ ה' דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד"
מה משמעות הביטוי "יחי לבבכם לעד"?
בפרק מ"ה בבראשית נמצא ביטוי אחר שקשור לחיוּת בתוך האדם: מסופר לנו על בני יעקב שסיפרו ליעקב שיוסף אחיהם חי, והוא מלך במצרים. בהתחלה יעקב לא מאמין, אבל כאשר הוא מבין שיש אמת בדבר נאמר עליו: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מ"ה, כז).
גם פה יש חיוּת של צד נפשי באדם.
האבן עזרא אומר שניתן להבין את הביטוי באותה הצורה גם פה. ולהסיק מזאת שהמילים "יחי לבבכם לעד" זה איחול שהענווים יאחלו אחד לשני אחרי שיגאלו מצרותיהם ויגיעו למנוחה.
משמעות האיחול היא שההרגשה של לחיות מחדש לאחר שניצלת מדבר קשה, כמו ההרגשה שהייתה ליעקב, תמשיך להיות איתך ועם הדורות הבאים אחריך, כלומר לעולמים. האיחול הוא לא שהשפע החומרי ימשיך, אלא ההרגשה. המשורר מחדש לנו שהדבר הכי חשוב לאחר שאתה נגאל, וכל הבעיות שלך נפתרות, זה שההרגשה שחזרת לחיות תמשיך להיות איתך, ועם הדורות הבאים.
כך גם אנחנו שנגאלנו מחלק מצרותינו, יש לנו מדינה ועצמאות, צריכים להמשיך ולהרגיש שקיבלנו מתנה, שחזרנו לחיים.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער
בזכות הבנים
מזמור ט"ז הינו אחד המזמורים המופלאים שבספר תהילים, והפסוק המשובץ בו כפנינה יקרה: "שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד - כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (ח) שגור בפי כל וחרות על עמוד בעל התפילה.
פרק זה נהגו לאמרו בעת הלווית המת ובבית האבל - בימים שאין אומרים בהם תחנון, ואכן הקשר בינו לבין סוגיית המוות והשאול בולט בפסוקים החותמים את הפרק, כגון:
"לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי
אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" (ט) (מצודות דוד: ״בשרי ישכון אחר המוות לבטח״)
"כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל
לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת" (י) (מצודות דוד: ״לא תכלה נפשי בקבר עם הגוף״)
ברם במסגרת עיון זה רצוני להתמקד בפסוקים הפותחים את המזמור, שגם בהם גנוז לפי מיטב הבנתי, הטעם לאמירת מזמור זה בבית האבל, אם כי מזווית שונה.
בפסוק ב אנו קוראים: "אָמַרְתְּ לה׳ אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ". מיהו האומר לה׳, ומה פשר הביטוי הסתום "טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ"? בביאור פסוק זה הבה נלך בעקבות רש״י: ""אמרת לה'" - לנפשו היה (דוד) אומר: אמרי את לה׳ "טובתי בל עליך" - טובות שאתה עושה לי, לא עליך הם לגמלני, כי לא בצדקתי אתה מטיב לי".
פירוש יקר זה משווה לביטוי - "טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ" - אופי של צידוק הדין, והוא מכריז ואומר: ריבונו של עולם! כל מה שנתת לי - בחסד ולא בזכות, שהרי אינך חייב לי כלום: "ה' נָתַן וה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א׳, כא). ומכאן מובן למה נאמר פרק זה בבית האבל.
אלא שבשונה מצידוק הדין הרגיל, ישנה בפרק זה תובנה נוספת המשנה את הכל:
"לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה -
וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם" (ג)
ושוב נזדקק לפירוש רש״י ההולך בעקבות הגמרא במסכת מנחות (דף נ"ג ע״ב): ""לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה": בשביל הקדושים אשר המה קבורים בארץ, אשר התהלכו לפניך באמת. "וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם" - הם האדירים אשר כל חפצי בם וכל צרכי נעשים בשבילם (בזכותם)".
ובכן אומר דוד המלך: לא בזכותי אני בא לבקש רחמים עלי ועל עמך ישראל, כי מי אני ומה חיי - אפס וכלום. אבל בזכות הקדושים - אשר התהלכו לפניך באמת ובאמונה, אני מפיל תחנוני. ומי הם אותם קדושים? בגמרא במסכת מנחות אמרו שהם האבות הקדושים: "אברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחילה בעולם".
אבל דומה שניתן להרחיב ולומר, שלא רק בזכות אבות אנו באים אלא בזכות הבנים - בני ציון היקרים - שמסרו נפשם על קדושת השם במרוצת כל הדורות, ובמיוחד בדורנו - דור התקומה, והם הם "הקדושים אשר בארץ המה" - שגם במותם נקראים חיים ובזכותם אנו מתהלכים בארצות החיים.
ואחתום בנימה אישית:
כל אימת שאני מגיע לבית העלמין או לניחום אבלים על בנים שנפלו במסירות נפש על קדושת השם, העם והארץ, אני נזכר בפסוק זה:
"לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה
וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם".
ואני מבקש בחשאי מריבונו של עולם:
עשה למענם אם לא למעננו,
עשה למענם והושיענו!
באדיבות אתר 929
Amalek - Overview
Amalek
On Shabbat Zakhor, the Shabbat before Purim, a section is read after the weekly Parasha relating the commandment to remember what Amalek did to Bnei Yisrael on their way out of Egypt, and the imperative to wipe out the memory of Amalek.
Rabbi Elhanan Samet accounts for lack of juxtaposition between the mitzva in Devarim and the account in Shemot. Why does the mitzva about Amalek come so much later?
Rabbanit Shani Taragin relates to the intergenerational fight against Amalek in this video.
Amalek attacked suddenly, targeting the vulnerable stragglers at the beginning of the journey through the desert. Yehoshua led a successful battle against them (Exodus 17, 8-16). Rabbi Elhanan Samet analyzes the war against Amalek in the desert.
Shaul flouts the Divine commanded to wage a decisive battle against Amalek by sparing the king and the flocks. Shmuel tells him that God would take the dynasty away from him and would grant an enduring monarchy to someone else. Rabbi Amnon Bazak discusses the severity of Shaul’s actions.
Various explanations have been offered for the harsh biblical stance against Amalek.
Dr. Yael Ziegler discusses Amalek as a worldview anathema to the messages in Tanakh.
Rabbi Alex Israel analyzes the different descriptions of Amalek in Tanakh, relating to the concept of Yirat Elokim - fear of God – to explain what is so objectionable about Amalek.
The Torah mentions that Amalek attacked Israel while they were weary and strained. Rabbi Menachem Leibtag writes about the challenge of being attacked while travelling.
Rav Moshe Lichtenstein discusses Shaul's problematic behavior in the War against Amalek, and Shaul / Amalek and Mordechai / Haman connection.
Dr. Yael Ziegler discusses the similar challenges facing the descendants of Rachel – among them Shaul and Mordechai.
The redemptive progression of history continues.
שאו שערים ראשיכם
"שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" (ט)
יש הנוהגים לשיר פסוק זה לכבוד התורה וחכמיה, אולם במקורו, הפסוק עוסק בה', שהוא מלך הכבוד. (לשמיעת שיעורו של דוד נתיב העוסק אף הוא בדמותו של מלך הכבוד)
חנן פורת ז"ל היה אומר שכששרים לכבודו פסוק זה, זה מזכיר לו שהכבוד איננו כלפיו אלא כלפי הקב"ה, "ה' צבאות הוא מלך הכבוד" (י).
לפי רש"י, פסוקים ז-י בהם נשמעת הקריאה "שאו שערים ראשיכם" עוסקים בהכנסת ארון ה' לקודש הקודשים.
אבן עזרא מוסיף שהפעם השניה בה כתוב "שאו שערים ראשיכם" רומזת לחזרת השכינה למקדש לעתיד לבוא.