היחס לרשע

 

"זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב" (ד)

האם האדם הוא טוב או רע מיסודו? האם לאדם יש בחירה איך לגדול? משורר תהילים עוסק בשורש הרע שבאדם - המגיע כבר מתחילת הוויתו בבטן.

גם ילד יכול להיות רע, ואסור להיות מסונוורים מהיותו ילד ולהעלים עין. הרע באדם מתחיל מהילדות "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח', כא). לכל אדם יש את התכונות השליליות הפוטנציאליות שלו, שאינם מבחירתו. וכאשר אדם מתפתח בכיוון זה, צריך להעניש ולהעלים את הרשע: "אֱ-לֹהִים הֲרָס שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים נְתֹץ ה'" (ז).

על פי גישת המשורר - לאחר שחיים שלמים טיפחו הרשעים את הרע בלבם, אין דרך להפנותם לטוב, וצריך לגדוע אותם מהשורש.

לעומת זאת בישעיהו, מובא אותו הרעיון בגישה סלחנית יותר: "כִּי יָדַעְתִּי בָּגוֹד תִּבְגּוֹד וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ. לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ" (ישעיהו מ"ח, ח-ט). על פי ישעיהו, למרות שעם ישראל הם גם כן, כדבריו, רשעים מבטן, ה' יאריך אפו בשבילם. ייתכן שכאן החמלה מגיעה מתוך ההבנה שהרשעה היא דבר המולד בהם.

ניתן להציע לפשר בין שתי הגישות: במישור האנושי אנו צריכים לדאוג שהרשע יוכרת, על פי מעשיו ולא על פי המניעים. אך במישור האלוקי יש מקום להיות ארך אפיים, להכיר בחולשתם הבסיסית של בני האדם, ולוותר.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

הקורבן המשופר

Volver al capítulo

שלבי התשובה

Volver al capítulo

המזמור השלם

 

מזמור נ"ה נחלק לשני חלקים עיקריים: בחלק הראשון (ב-טז) בקשת המשורר להושעה ובחלק השני (יז-כד) תיאור הבטחון של המשורר בהושעת ה' אותו.

חוקרים רבים נוטים לחלק את המזמור לשני מזמורים נפרדים כך שכל חלק במזמור מהווה מזמור עצמאי. לטענת הדוגלים בשיטה זו המזמור הראשון (ב-טז) הוא אישי ואילו המזמור השני (יז-כד) הוא לאומי. טענה זו נובעת בעיקר מה"קושי" שקיים בפסוק כ: "ישמע א-ל ויענם, וישב קדם סלה". לטענתם יש לשנות את נוסח הפסוק ל: "ישמעאל, ויעלם ויושב קדם", שמייצגים שלושה שבטים מדבריים. כך לשיטתם המשך המזמור מדבר על אותם עמים: "אשר אין חליפות למו ולא יראו א-להים" (כ). טענה זו מצריכה שינויים כבדים יותר במזמור, שהרי המזמור כפי שהוא לפנינו לא עוסק כלל בפן לאומי כלשהו. הפתיחה של החלק השני "אני אל א-להים אקרא וה' יושיעני" (יז) לא יכולה להיות חלק ממזמור לאומי. כך יש הטוענים שהמזמור ה"מקורי" מתחיל מפסוק יח, אבל גם פסוק זה כמו קודמו עוסק בעניין אישי ולא לאומי (ראו אצל: H.J. Kraus (trans. H.C.Oswald), Psalms 1-59, pp.517-523 וכן אצל ויסמן ב'עולם התנ"ך' שמביא את שיטתם ומבין כי המזמור בנוי שכבות על גבי שכבות).

אמנם צודקים החוקרים שהמזמור עוסק בשני נושאים נפרדים, אך וודאי הוא שניתן בקלות להבין כיצד החלק השני משתלב היטב עם החלק הראשון בקריאה סינכרונית והרמונית. המשורר בחלק הראשון מבקש מהא-ל הושעה מאת אויביו ושונאיו, שגרים בעיר מסוימת, שכולה חוטאים. בחלק השני, לאחר שה' הושיעו, המשורר מרהיב בתיאורי הבטחון שבהושעת ה' ובסוף המזמור פונה אל השומע: "השלך על ה' יהבך..." (כג). 

Volver al capítulo

אקרא לאלוקים עליון

 

"אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי,

יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיוֹשִׁיעֵנִי חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה,

יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ" (ג-ד)

Volver al capítulo

Tazria: Back to the Beginning

Perhaps there is no parsha less studied than Tazria (and its frequent partner, Metzora). With its focus on the detailed laws of tzara'at, a "disease" that we would have great difficulty defining or even recognizing were we to see it—and with its laws no longer applicable—many prefer to focus on the eight verses that open the parsha. These verses, detailing the laws of childbirth, follow on the heels of the laws pertaining to animals as outlined at the end of parshat Shmini.  

The order and juxtaposition of biblical events and mitzvoth is never a coincidence. Rashi notes that parshat Tazria parallels the creation story, in which G-d first created the animals and then followed with humans. At first glance, one would not think to connect Tazria with Breisheet.  

But upon closer examination, we immediately notice that the first two mitzvoth of the Torah—pru u’r’vu, the obligation to properly raise children, and the mitzvah of brit milah—both appear in our parsha. On a linguistic level, Rav Shimshon Raphael Hirsch notes that the term tazria, from the root zera (seed), appears in only one other place in the Torah. "G-d said: Let the earth sprout herbage yielding seeds (mazrai zera), and the earth brought forth vegetation: herbage yielding seed of its own kind" (Breisheet 1:11-12). 

Breisheet is the story of G-d's creation, whereas Tazria details the creation of man. In parshat Breisheet, man is passive and silent. While G-d blesses man and orders him to conquer the land and demonstrate dominion over all living creatures (Breisheet 1:28), man’s own voice is silent. Adam is put to sleep to allow for the creation of Eve. Even as he is placed in Gan Eden and eats from the forbidden fruit, the voice of man is not heard.  It is only after being confronted by G-d that Adam utters his first words: "I heard your voice in the Garden and I was afraid... so I hid" (3:10). Breisheet underscores the unbridgeable gap between man and G-d. 

Nevertheless, Rav Soloveitchik often pointed out that the primary mitzvah of the Torah is to "imitate G-d". To paraphrase the Talmud, just as G-d creates worlds, so, too, man must create worlds. There is no greater act of creation than bringing a baby into this world, and it is most noteworthy that this is the first of the 613 mitzvoth. Whereas parshat Breisheet details the creations of G-d, parshat Tazria tells us the way man follows in the footsteps of G-d, using his tzelem Elokim to bring forth life.    

The number seven in Judaism represents the natural order, the creations of G-d. There are, for example, seven days of creation, seven years of the shmitah cycle, seven days of mourning when our souls return to G-d. The holiday of Pesach lasts for seven days because the Jews were passive during the Exodus story, relying on G-d's miracles. The slaughter of the Egyptian god by the Jewish people and subsequent placement of the blood on the doorposts—commemorated during Temple times by the offering of the paschal lamb—was to be done on a separate, and thus eighth day, with eight representing the initiative of man. Thus, a brit milah, man’s commitment to raise children in the covenant, would be performed on the eighth day. Sukkot, representing our willingness to enter a barren desert, lasts eight days; as does Chanukah, celebrating (as Maimonides points out in Hilchot Chanukah 4:1) our willingness to go to war to establish a Jewish state.   

By eating the forbidden fruit, Chava condemned all mothers to a fate that decreed, "with anguish you will give birth to children" (Breisheet 3:16). By having children nonetheless, one restarts the process of creation, enabling a child to form a covenant with G-d. In Gan Eden, man misused the power of speech by lying, equivocation, exaggeration, and blaming others; all faults rooted in Adam’s and Chava’s use of their mouths for improper eating. 

It is the ability to speak which many commentaries see as the defining feature of our tzelem Elokim. After a short few verses in parshat Tazria relating to creation, we have many, many verses detailing the laws of tzara'at. Our Sages saw tzara'at as a direct result of misusing speech. Just as man was banished from Gan Eden, the metzora is banished from the camp of Israel.  

Speech is a most powerful tool. The way we talk to G-d, to our children, our neighbours, our colleagues, our friends and even our enemies will determine our fate. Will we be banished from the presence of G-d, or will we merit living up to our tzelem Elokim

Courtesy of Torah in Motion - www.torahinmotion.org

Volver al capítulo

חסד ואמת

Volver al capítulo

אוצר של דמעות

"עַל אָוֶן פַּלֶּט לָמוֹ בְּאַף עַמִּים הוֹרֵד אֱלֹהִים. נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ" (תהילים נ"ו, ח-ט)   

 

והטעם הוא כי הנה "נדי ספרתה אתה" וכו' (נ"ו, ט), והוא כי הנה אמרו רבותינו ז"ל (שבת קה, ב) כי המוריד דמעות על אדם כשר שהקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. וגם שלא נכניס עצמנו אל ביאור המאמר פה, הנה אין ספק כי מה שסופרן הוא להורות חביבותן לפניו, כענין מאמרם ז"ל (רש"י ריש במדבר) על ישראל מרוב חיבתם לפניו מונה אותם כל שעה, ועל כן אינו מנכה זכותן [של הדמעות] על טובות העולם הזה, כי אם מניחן בבית גנזיו לעולם הבא.

ונבא אל הענין, אמר: הלא אמרתי שאון שעשו לי פלשתים בגת שלא יענשו עתה על הדבר, כי "על און פלט למו" (נ"ו, ח)... הנה הטעם הוא יען כי נודי הם דמעותי שיצאו ממימי ראשי שהוא כנאד שהורק, הנה ידעתי שכל כך דמעות נודי חביבות לפניך שספרת אתה אותן, ולכן אבקש ממך שתשימם בנאדך הוא בית גנזיך לאושר העתיד ולא תנכה אותן במפלת אלו... כלומר כי על כן איני חפץ שיענשו פלשתים כעת על מה שעשו לי, לבל יצאו דמעותי שבכיתי אז בזה, כי אם יהיו לי שמורות לעולם הבא, אחר שחביבות הן לפניך שספרת אותם.

 

 

 

אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך על ידי ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.

Volver al capítulo

לא תמיד יש פתרון

Volver al capítulo

א-להי הלוויות?

 

מזמור ס"א בתהילים עוסק בנושא המוכר לנו ממקום כל שהוא: עם ישראל עסוק במלחמה נגד אויב הנמצא בצפון, וממרחקים, ממקום הקרב, הוא מתפלל בגעגועים לארץ ישראל. המתפלל נמצא בקצה הארץ (ג), ומשם הוא קורא לא-לוהים: "שמעה א-לוהים רינתי, הקשיבה תפילתי" (ב). ומהי הבקשה? "כי היית מחסה לי, מגדל עוז מפני אויב. אגורה באהלך עולמים, אחסה בסתר כנפיך סלה" (ד-ה). המתפלל מבקש מחסה מפני אויב. אך לא די לו במחסה. הוא מבקש יותר ממחסה. הוא מבקש לחסות בצל כנפי השכינה. והיכן מקום זה? בעל המזמור ממשיך: המקום הוא: "ירושת יראי שמך" (ו), בארץ ישראל ובירושלים.

אך מדוע נזכר המתפלל באלוקיו רק בהיותו במלחמה רחוקה? מדוע בארץ לא התפלל במסירות כזאת? בעל המדרש שואל את השאלה הזאת בכל חריפותה. נשמע את דבריו: "אמר להם הקב"ה: מקצה הארץ קראתם אותי, כשהייתם בארץ, לא קראתם אותי!... כשהייתי בתוככם - לא קראתם אותי!..." (ילקוט שמעוני)

השאלה נשארת ללא מענה. מדוע זוכר עם ישראל את אלוקיו, רק כאשר הוא בגלות, במלחמה, בכאב? האמנם אלוקי ההלוויות ה', ולא אלוקי החתונות? כל אחד רוצה הלוויה יהודית, ובית קברות יהודי - אבל חתונה המנוהלת בידי רב - יכולה להיות נושא לויכוח. "מקצה הארץ אליך אקרא" (ג) אומר בעל המזמור. והדרשן שואל אותו בחיוך מלגלג: מדוע דווקא מקצה הארץ? ומדוע כשהייתם בארץ, כשהייתי בתוככם - מדוע אז לא זכרת לקרוא בשמי?

עובדה: הדרך אל הא-לוהים עוברת את מסלול הכאב והצער "תשב אנוש עד דכה, ותאמר שובו בני אדם" (תהלים צ', ג) - עד דכדוכה של נפש. כאשר הנפש מדוכדכת, זוכר האדם את הא-לוהים. הבדיחות של הליצנים אינן מדברות אז אל ליבו. והדרשן ממשיך וזועק: מה שאתם זוכרים עכשיו, אל תשכחו כאשר תשובו מן המלחמה. את שאתם יודעים בימי מלחמה - זכרו גם בימי שלום. התחילו את התפילה מקצה הארץ. סיימו אותה כאשר אתם בבתיכם בשמחה ובאושר.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

Pages

x