לעילוי נשמת של החייל אילן משה כהן ז"ל En recuerdo de Ilan Moshe Cohen z"l
Donar Mapa bíblico
Es

ההתבוננות מובילה לאהבה ושמחה

 

מזמור ק"ד פותח בהכרזה: "ה' אלוקי, גדלת מאוד, הוד והדר לבשת" (א). לאחר הכרזה זו, באות הסיבות שבגללן מכריז המשורר כי ה' גדול מאוד ומלא הוד.

תיאור גדולתו של הבורא מתבסס בפרקנו על תיאור הבריאה בספר בראשית. אם בתיאור ספר בראשית מתחילה הבריאה בבריאת האור ביום הראשון, ובריאת הרקיע ביום השני, הרי בפרקנו מתחיל תיאור הבריאה ב"עוטה אור כשלמה" (ב), וממשיך ב"נוטה שמים כיריעה" (שם). בתיאור הבריאה, נבראו ביום השלישי היבשה והצמחים, ובפרקנו: "על הרים יעמדו מים, מן גערתך ינוסון... יעלו הרים ירדו בקעות, אל מקום זה יסדת להם, גבול שמת בל יעבורון..." (ו-ט). וכן: "מצמיח חציר לבהמה..." (יד). ביום הרביעי נבראו, כמתואר בספר בראשית, המאורות, ובפרקנו: "עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו" (יט). ביום החמישי נבראו בעלי החיים, ובפרקנו אנו מוצאים "תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער. הכפירים שואגים לטרף..." (כ-כא). ביום השישי נברא האדם, ובפרקנו התיאור: "יצא אדם לפעלו, ולעבודתו עדי ערב" (כג).

לכאורה - כתב בעל המזמור פרפרזה על תיאור הבריאה בספר בראשית. אך אם נחזור ונקרא את המזמור, נבחין כי תיאור הבריאה הינו מסגרת למזמור, אך לא מטרתו; המזמור מתאר את סדר הבריאה - אך לא סדר הבריאה עניינו, אלא המסקנה שהמבחין בסדר זה צריך להסיק.

מדוע מתחיל המזמור בתיאור הבריאה, ומסיים בהכרזה כי "ייתמו חטאים מן הארץ" (לה)?

תיאור העולם ורבגוניותו הוא הוא הגורם להכרה שיש בורא לעולם. תיאור בריאת העולם מופיע במזמור כרקע: אם העולם נברא, משמע יש לו בורא; אם יש בורא - משמע צריך לעבדו. ולכן מכריז בעל המזמור: "אשירה לה' בחיי, אזמרה לאלוקי בעודי, יערב עליו שיחי, אנכי אשמח בה'" (לג-לד).

בדרך דומה מתאר רמב"ם בהלכות יסודי התורה (ב') את הדרך מן ההתבוננות בעולם, אל יראת ה' ואהבתו:

"... והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול... וכשמחשב בדברים האלה עצמן, מדי הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה..."

ההתבוננות במעשי האלוהים מוליכה, לפי רמב"ם, לאהבת ה' וליראתו.

לפי רבינו בחיי, בעל חובות הלבבות, ההתבוננות מוליכה לכניעה: "וכאשר יכיר גודל עצמת הבורא, ורוממות גבורתו וחכמתו העליונה, ייכנע לו וישפל לפניו" (הכניעה ב').

בעל המזמור מצליח לעלות לדרגה גבוהה אף משני אלה: מול "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו" (לא), מכריז בעל המזמור: "יערב עליו שיחי, אנכי אשמח בה'" (לד).

הזדהותו שלמה: כאשר הכיר האדם בכוחו של הא-לוהים, נפגשו השניים: הא-לוהים "ישמח... במעשיו" - שמח באדם; והאדם מכריז: "אנכי אשמח בה'". לא יראה ולא כניעה, אלא מעבר להם: אהבה ושמחה.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

Amatzya - Tanakh Profiles

 

Amatzya ben Yoash (Amatzyahu) (II Kings 14, I Chronicles 3:12, II Chronicles 25)

Ninth king of Yehuda.  Amatzya is righteous and walks in the ways of David his ancestor, although he does allow his subjects to continue sacrificing on the high places. 

Amatzya avenges his father's death by killing Yoash's assassins. The king is given credit for not also killing the killers' sons, in fulfillment of the verse in Devarim (Deuteronomy 16:24) absolving children of their parents' sins.

Amatzya fights and defeats Edom, following which he brazenly challenges Israel's king Yehoahaz ben Yehoash to war. Yehoash warns Amatzya to back down, but the Judean king refuses and is soundly defeated. Amatzya   is captured, Jerusalem's wall is smashed, and the Temple and palace gold and treasures are looted by Yehoash. Amatzya   is captured in this war but is released and is allowed to return to Jerusalem.  A conspiracy against him there forces him to flee to Lachish but Amatzya   is followed there and killed.

 

Amatzya is buried in Jerusalem and the Judeans appoint his sixteen-year-old son Uzziah   as his successor. According to the Midrash, Amatzya was the brother of Amotz, father of Yeshayahu  (Babylonian Talmud, Megilla 10b).

Courtesy of Tanakh Profiles - www.tanakhprofiles.org

Volver al capítulo

הכל נברא לתועלת

"הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים" (תהילים ק"ד, יח)

 

"הרים הגבהים ליעלים" - כיון שזכר מדור העופות שהוא העצים הגבוהים (טז-יז), אמר גם כן ההרים הגבוהים שהם מְדוֹר חיות השדה. וזָכַר בפרט היעלים כי הם יבקשו ההרים הגבוהים ושם ישכנו, וכן קרא אותם (איוב ל"ט, א): "יעלי סלע".

"סלעים מחסה לשפנים" - וכן הסלעים יש בהן תועלת לחיות, כי הסלעים יש בהן מערות וּנְקָרוֹת יֶחֱסוּ שם השפנים, וכן יֶחֱסוּ (ישעיה נ"ז, ה) "תחת סְעִפֵי הסלעים".

והנה הכל נברא לתועלת ולצורך אין דבר רֵק, והקטן במעלה נברא לתועלת הגדול ממנו כמו שפירשנו, והכל לתועלת האדם כי הוא עליון על כולם.

והֵנָּה זָכַר הנבראים ביום השלישי ותועלתם, ואף על פי שזכר בכללם ההרים והסלעים, והם בכלל הארץ שנבראת ביום ראשון, זְכָרָם הֵנָּה על ידי גלגול זֵכֶר תועלת העצים לעופות, כמו שההרים והסלעים גם כן תועלת לחיות.

 

 

 

רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהילים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.

Volver al capítulo

גדולת ה' בבריאה

 

פס' ה-ל המתארים את גדולת ה' דרך התבוננות באיזוני הבריאה ובקיומה מורכבים משלושה חלקי משנה. שני החלקים הראשונים מתארים את האיזונים העדינים שהשם יצר בבריאה. החלק הראשון מתייחס לדומם לצומח ולחי (ו-יח), והחלק השני מתייחס לאיזונים בזמנים (יט-כג). בחלק השלישי, לאחר שבעל המזמור מסיים לתאר את האיזונים בבריאה הוא פונה לתאר את תלותה המוחלטת של הבריאה בה' (כז-ל).

א. יצירת הזמנים (יט-כג)

1. פס‘ יט משמש כותרת לפסקה. לאחר מכן מתואר הלילה (כ-כא), והיום (כב-כג).

עיינו בפסוקים: מה היחס בין היום ללילה ומה חשיבותו ומקומו של כל אחד מהם?

2. בפס‘ כד פורצת מפי בעל המזמור קריאת התפעלות: ”מה רבו מעשיך ה‘ כולם בחכמה עשית“. עיינו בפסוקים ובדבריו של פרופ‘ וייס וחשבו מהי הנקודה המרכזית המפעימה את בעל המזמור וכיצד היא באה לידי ביטוי באופן ניסוחו של פס‘ כד.

מ‘ וייס: ”בצדק העירו על מזמורנו שהוא כעין סימפוניה על הנושא ”וירא א-לוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד“ (בראשית א‘, לא). מזמורנו מתאר ומדגים את ה‘טוב מאד‘ הזה, שהוא הקשר התכליתי שבין כל היצורים, הטבע אינו אלא אורגאניזם נפלא המסודר ומודרך על יד החכמה הא-לוהית. כל פרט משלים את השני, מועיל לשני, ועזרת גומלין זו שבטבע היא היא החכמה שעליה מהלל משוררנו את הבורא“ (המקרא כדמותו, עמ‘ 89 ).

ב. תלות הבריאה בבורא (כז-ל)

לאחר שבעל המזמור סיים לתאר את האיזונים העדינים שה‘ יצר בבריאה הוא פונה לתאר את תלותם המוחלטת בה‘ (כז-ל).

1. מדוע בעל המזמור מוסיף את הפסוקים הללו למזמור?

2. במה באה לידי ביטוי תלותם המוחלטת של הברואים בה‘?

3. בפס‘ אלה יש רמיזות לסיפור המבול, עימדו על הזיקות המילוליות ועל משמעותם בהקשר של התיאורים שהופיעו קודם לכן במזמור.

4. בין חלק א‘ (ה-כד) ובין חלק ב‘ (כז-ל) מופיעים שני פסוקים המתארים את הים. פסוקים אלה חורגים מרצף התיאור.

א. מדוע בעל המזמור משבץ פסוקים העוסקים בשליטתו של ה‘ בים? עיינו במקורות הבאים: שמות י“ד, כא-כב; ט“ו, ח-יג; איוב מ‘, כה-לב.

ב. מדוע לדעתכם בעל המזמור מקדיש לעניין רק שני פסוקים?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

King Uzziah of Yehuda - Tanakh Profiles

Uzziah (Uzziahu, Azariah, Azariahu) ben Amatzya (II Kings 15: 1-7; I Chronicles 3:12; II Chronicles 16)

 

Tenth king of Yehuda.  Uzziah ascends the throne at age 16 and rules in Jerusalem for 52 years. He is a strong king who defeats various enemies such as the Philistines and Ammonites. 

Uzziah  is a righteous king, but because he does not prevent his people from sacrificing on high places,  God strikes him with leprosy. Since the king is forced to withdraw from office, his son Yotam runs the affairs of state.

 A story in Divrei HaYamim (Chronicles) provides a different explanation for this king's leprosy. The king is a confident leader and expresses his arrogance by trying to burn incense in the Temple. Azaryahu the Kohen tries to stop him, warning him that such an act is permissible only to descendants of Aharon.  The king is insistent and as he stands in the Temple holding the censer, leprosy breaks out on his forehead. The Kohanim rush Uzziah  out of the sanctuary but it is too late - he is stricken and remains a leper for the rest of his life.

Courtesy of Tanakh Profiles - www.tanakhprofiles.org

Volver al capítulo

Hoshea - Tanakh Profiles

The Prophet Hoshea: Hoshea ben Be’eri

A prophet during the late First Temple period. From the first verse of Hoshea's  book we learn that the prophet was active during the tenure of the Israelite king Yerovam ben Yoash,  as well as during the reigns of four Judean kings: Uzziah ben Amatzya,  Yotam ben Uzziah,  Ahaz ben Yotam,  and Hizkiahu ben Ahaz,  who were Yehuda's 10th to 13th kings.

God's first communication to Hoshea  is a command for him to marry a prostitute, symbolizing Israel's abandonment of God for other faiths (1:2). (The theme of infidelity is further developed in chapter 2.) Hoshea   marries a woman named Gomer bat Divlayim,  who bears him three children; each is given a symbolic name.

The first child is named Yizre’el  which has two meanings: God will "plant" Israel in its land after the nation has been punished for its sins, but God will first destroy the kingdom of Israel which contains the region known as the 'Valley of Yizre’el'.  The second child is a girl named Lo Ruhama  indicating that God will have no mercy on His people. The third child, a boy, is named of Lo Ami -  God is disowning His people by declaring they are "not my nation".

Nevertheless, God promises that the threat of each name will be reversed in the future: the symbolism of Lo Ami   will be replaced as Israel will be called Bnei El Hai - -  children of the living God; Yizre’el  will be rebuilt; God will show compassion for His people.

After Gomer betrays Hoshea   by sleeping with other men, the prophet is told to take her back, just like God will take back his straying nation (chapter 3). Indeed, God declares that after the nation of Israel has been with other gods, He will marry her again -

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים : וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה ':

I will betroth you unto Me forever; I will betroth you unto Me in righteousness, and in justice and in kindness and compassion; I will betroth you unto Me in faithfulness and you will know the Lord (2:21-22). Nevertheless, while Hoshea does hold out a pledge of hope of salvation and redemption (2:1-3, 2:16-25), his primary message remains a warning to the people of impending doom and exile (2:4-15, 5:8-15, 8:5, 10:13-15, chapter 13, 14:1).

The following are some additional themes that Hoshea   emphasizes in his communications.

a. Israel is sinful and corrupt, and ignores God (chapter 4, 6:4-7:7, 8:1, 8:14, 9:10-17, chapter 12, 13:6)

b. Israel's Kohanim and ministers lead the people in misbehaving (4:4-10, 5:1-7)

c. God desires obedience rather than sacrifices (6:6, 8:13)

d. Israel is called upon to repent (10:12, chapter 14)

e. God has always loved Israel and will show her mercy (chapter 11)

Several Haftarot (supplemental Shabbat readings) are taken from the prophecies of Hoshea. 

Here is a list of those parshiyyot and their corresponding selections from the Book of Hoshea(Chapter numbers do not always indicate that the full chapter is read.):

Vayetze: Hoshea 12-14 for Ashkenazim; 11-12 for Sefaradim

Vayishlah: Hoshea 11-12 for Ashkenazim

Bemidbar: Hoshea 2

Vayelekh: Hoshea 14

Adapted from Tanakh Profiles- www.tanakhprofiles.org

Volver al capítulo

Chukat: Unbelievable!

It is truly astounding how people can actually believe the most ludicrous of claims. 

“And Moshe divested Aharon of his vestments, and placed them on Elazar his son; and Aharon died there on top of the mountain. When Moshe and Elazar descended from the mountain, the people realized that Aharon had died; the entire family of Israel mourned Aharon for thirty days” (Bamidbar 20:28-29). Neither Miriam, Aharon, nor Moshe would merit entry into the land of Israel; their fate was bound up with that of their people. This, too—no less than the law of the red heifer that serves as the opening of the parsha—is chukat HaTorah, an incomprehensible decree of the Torah. 

We humans are frightened by death, and often deal with this fear by avoiding the topic altogether. In our futile search for explanations of death, especially those considered particularly tragic, we look for all types of reasons, hoping somehow to pacify our pain. Yet the explanation of the Midrash regarding Aharon’s death defies comprehension.   

The Midrash posits that this crisis of loss led to the formation of three quarrelling factions. One group recognized the death as the will of G-d; they had just heard G-d exclaim to Moshe and Aharon, “You did not believe in Me to sanctify Me...therefore, you shall not bring the congregation to the land” (20:12). However, this group, despite the fact that all had heard G-d’s pronouncement, was outnumbered by two other groups. The second group claimed that Elazar killed his own father so he could inherit the high priesthood, whereas a third group claimed that none other than Moshe Rabbeinu had killed his own brother, due to jealousy. That these claims are ludicrous hardly needs to be explained, and it is astonishing that the Jewish people truly believed them (though a lie, repeated often enough, seeps into our consciousness). 

Rarely do people view their leaders, political or religious, in the shades of appropriate grey. Rather, they tend to love them or hate them; thus, they are able to justify apparent wrongdoing of those they admire, or somehow denigrate and nullify any positive acts by the leaders they despise. In the eyes of the people, Aharon, the lover and seeker of peace, could do no wrong; and it appears that for many, Moshe, the lawgiver and sermonizer, could do no right. They must have asked themselves, why should Aharon die, when it was Moshe who hit the rock? Moshe could not tolerate the popularity of his older brother, they murmured, and had him killed, leaving Moshe to rule all by himself. Of course, such accusations deflected the true source of blame for the deaths of Aharon (and eventually Moshe): the constant complaints and sins of the people. Man will go to irrational extremes to blame others instead of looking inwards. 

Unfortunately, many of us are guilty of a similar disposition. We tend to discredit our opposition, minimizing their praises and exaggerating their faults. This is especially pervasive in the realm of religion. We tend to think that our particular ideology is the one and only truth, and cannot see our own failings. While we may strongly believe our ideological opponents are wrong—and they may well be—that does not mean they have nothing positive to contribute. All Jews and Jewish groups have areas in need of improvement and areas from which others can learn. Maligning “the other” because of who they are, as opposed to the merits of the particular case at hand, is (albeit to a lesser degree) no less ludicrous than claiming Moshe killed his brother. 

Tragically, ideological battles have the capacity to escalate from mere words to death and destruction. The Midrash apparently foresaw the perversion of religion to justify murder as exemplified by the group who accused Elazar of killing his father in order to become the religious leader, the high priest of the nation. The Midrash, in its beautiful style, highlights the tragic irony of the priesthood, the symbol of peace, being used as an instrument for war. The “religious” murderers of today do not hesitate to kill their own people, even their own family members, to advance their religious cause. What a desecration of G-d’s name. 

Moshe and Aharon symbolize the unity needed to lead a nation, to advance the cause of Torah. The law, which at times can be harsh and uncompromising, must be stamped with the ways of peace and pleasantness. There cannot be a Moshe without Aharon, nor Aharon without Moshe. When they ultimately failed to bring peace to the quarrelling people, they both had to die, “as they failed to sanctify Me”. Let us merit sanctifying the name of G-d by bringing peace amongst Jews and amongst the world at large. 

Courtesy of Torah in Motion - www.torahinmoton.org

Volver al capítulo

לשיר על הכל

"לְדָוִד מִזְמוֹר חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ ה' אֲזַמֵּרָה" (תהילים ק"א, א)

 

"חסד ומשפט אשירה" - הנהגת ה' הוא אצלי או חסד או משפט, ולא נמצא בה דבר רע. כי הטוב שיתן הוא מצד חסדו לא מצד החיוב, כי מי הקדימנו ואשלם, והרע הוא מצד המשפט, בעבור רוע המעשים לכפר עון ולהתם חטאת, עד שלכן על שניהם אשירה. וכמו שאמרו חז"ל: בין חסד בין משפט אשירה, כי בשניהם לך ה' אזמרה, אשבח את ה', או על חסדו או מצד שעשה משפט שזה מצד השגחתו וצדקו, ומצד שמשגיח עלי להתם טומאתי ממני.

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

מקימי

 

"מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת 
 הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ 
 מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן 
 לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ" (ה-ח)


לחן: אפרים רוזנבלום   ביצוע:סגיב ומעין כהן

Volver al capítulo

ישועת ישראל - ישועה לעולם

"הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ" (תהילים צ"ח, ד)

 

"הריעו לה' כל הארץ" - אפילו האומות יש להם להריע ולשמוח בישועת ישראל, כי בישועתם תהיה תשועה לכל העולם שלא תהיה עוד מלחמה בעולם בין גוי לגוי.

 

 

 

רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהילים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.