מתוך "אתר תהילים" של ד"ר בנימין גזונדהייט
כוס ישועות?
מה פירוש הביטוי "כוס ישועות אשא"? ישנם שלושה פירושים אפשריים.
חלק מן הפרשנים (רד"ק בפירושו הראשון, ראב"ע, ר' מנחם המאירי ועוד) הבינו שמשמעות המילה "כוס" כאן היא כמו בפסוק "ה' מנת חלקי וכוסי אתה" (תהילים ט"ז, ה), לשיטתם יש לקרוא כך: "בצרתי הייתי קורא בשם ה'. גם כן אקרא להודות לו ולברכו" (ר' מנחם המאירי) כלומר מכיוון שחלקו הוא ישועות - הוא רוצה להודות לה' ולברכו.
חלק מן הפרשנים הקלאסיים הבינו שמדובר בכוס ממש. כלומר המשורר מודה לה' ולכן מרים כוס יין וכך מודה לה' (כך ראב"ע בפירושו השני; רד"ק בפירושו השני). פירוש זה התקבל גם על דעת עמוס חכם ב'דעת מקרא' שמסביר כך: "כוס ישועות היא כוס יין הנסכים הבאים עם קרבן התודה הנזכר בפסוק יז: 'לך אזבח זבח תודה'... וכונת המשורר לומר: אין ביכלתי להשיב לה' כל תגמוליו, אבל אני מרים את כוס הישועות (שאני עומד לנסכה על גבי המזבח) לעיני כל העם... כדי לפרסם את ישועות ה' ואת הבעת תודתי".
אפשרות שלישית היא לראות באזכור הכוס כאן חלק ממוטיב הכוס במקרא. אנו מכירים היטב את הימצאותה של "כוס החמה" בנבואות הפורענות: "קח את כוס היין החמה הזאת מידי והשקיתה אתו את כל הגוים... ושתו והתגעשו" (ירמיהו כ"ה, טו-טז). הכוס לעיתים מדומה כאילו רעל מלא בה: "קומי ירושלם אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו את קבעת כוס התרעלה שתית מצית" (ישעיהו נ"א, יז). ייתכן שהכוס שנזכרת כאן היא היפוכה של כוס החמה. משמעות לכוס במובן הזה אפשר למצוא במזמור אחר בתהילים: "תערך לפני שלחן נגד צררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה" (תהילים כ"ג, ה). כך גם כוס הישועות שנזכרת כאן הינה היפוכה של כוס החמה: המשורר קורא בשם ה' מכיוון שכוסו מלאה בישועות ולא ביין חמה או תרעלה ולכן הוא מודה לה' ומברכו. (עיין עוד: H.J. Kraus, Psalms 60-150 [Trans. H.C.Oswald], p.388; F.L.Hossfeld; E.Zenger [Trans.L.M.Maloney], Psalms (3), Hermeneia, 218-219)
עלייה המונית
נקל לשער, כי גשמי-זעף הופכים את אפיקי הנגב היבשים והחרבים לזרמים חזקים ועצומים; ואכן, הנגב מצטיין בשיטפונות עזים ביותר. ברם, עוצמת השיטפונות באפיקי הנגב ובעמק חופו אינה תלויה בכמות הגשמים היורדים על לב הנגב ומערבו בלבד. פעמים יורדים על סביבה מסוימת בנגב גשמים מועטים, ואילו השיטפונות באפיקים של אותה סביבה עצומים, ופעמים מרובים הגשמים מאוד ואילו הזרמים עצמם קטנים, וקצרי שעות ביותר. עוצמתם של השיטפונות תלויה יותר בהיקפו של השטח הגשום מאשר בכמות הגשמים. מרבית השיטפונות באים מהרי הנגב המזרחיים הרחוקים, על כן גדול ונרחב הוא אגן-הניקוז של אפיקי הנגב וזרמי המים בהם לפעמים כבירים ועצומים.
החזיון המפתיע ביותר בנגב הוא השיטפון ללא גשם... הנה החליקו עננים מעל רמת הנגב ולא הורידו אף טיפת גשם אחת. העננים נישאו מזרחה והשמים טהרו, אולם אי-שם הרחק בהרים ניתכים גשמים עזים; המים מתגלגלים מכל צד אל אפיקי הנגב, הם גוברים, גואים ומתעצמים ללא הפוגות, וסופם שהם פורצים בכוחות-איתנים אל עבר רמת-הנגב מערבה ומדהימים את האדם, אשר לא ראה כל גשם באותו יום.
אם נעיין עתה בתפילתו של משורר תהלים פרק קכ"ו: "שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב" (ד) ונשאל את עצמנו מה משל שאל המשורר ומה בקשה ביקש בתפילתו הרי עלינו לאמר: המשורר ידע יפה את האפיקים בנגב, ההופכים בחורף זרמים חזקים ועצומים. קיבוץ הגלויות המועט לא הניח את דעתו, וגם הוא, כנביא זכריה, שיווע לעליית המונים רבים מכל התפוצות, על-כן: "שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב" - השיבה את שבותנו בזרמים חזקים, עצומים ובלתי-צפויים מראש, כזרמי המים הגדולים והעצומים, הפוקדים לפרקים את האפיקים בנגב! על העם השב לציון לעבור שטחי מדבר בדרכו, יהיו המוניו משולים לאפיקי הנגב המושכים פתאום מים רבים עוברים.
לעיון נוסף במשמעות הדימוי "כאפיקים בנגב" ניתן לקרוא את הפוסט מאת נגה הראובני
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
גמול עמל המצוות בגלות
"הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהילים קכ"ו, ה)
לפי שדימה הגלות לארץ הנגב שהזורע בה יִזְרַע בדמעה, כי בזורעו בוכה ומתחנן לאל יתברך שימטיר עליה ויקצור מה שזורע בברכה. והדבר רחוק שהזורע בה יקצור ממנה אם לא יהיו רחמי האל יתברך, כן ישראל בגלות עם כל צרתם זורעים, והזריעה היא מעשה הַמִּצְוֹת, ועושים אותם בדמעה, מפני צרת הגלות, ומייחלים לאל יתברך שיוציאם מהגלות, ויקצרו ברנה מה שׁזרעוּ בדמעה. והקציר הוא הגמול הטוב, כדכתיב: "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" (הושע י', יב).
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהילים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.
השִׁיבה
מזמור תהלים קכ"ו הפותח במילים "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחלְֹמִים", מושר בסעודות שבת, לפני ברכת המזון ונכנס לסדר התפילה של יום העצמאות. קהילות רבות נוהגות לשיר אותו במועד זה במנגינת 'התקוה'. המזמור נחלק לשני בתים כאשר בכל בית שלושה פסוקים. שני הבתים נפתחים בהופעה כפולה של הפועל שו"ב. בבית הראשון (א-ג) "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבתַ צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחלְֹמִים" (א), בבית השני (ד-ו) "שׁוּבָה ה' אֶת שְׁביִתנֵוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" (ג). בשני הבתים יש היפוך המצב בעקבות פעולת ה' והנושא המרכזי בהם הוא שמחה. בבית הראשון "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנּהָ" (ב). בבית השני "הַזּרְֹעִים בְּדִמְעָה בְּרנִּהָ יִקְצרֹוּ... בּאֹ יָבוֹא בְרנִּהָ נשֵֹׂא אֲלֻמּתָֹיו" (ה-ו).
הבית הראשון (א-ג) מתאר תחושת שמחה ואופוריה הבאה לידי ביטוי במסגרת. הבית נפתח בצירוף "היינו כחולמים" ומסיים בצירוף "היינו שמחים". ה' עומד במרכזה של שיבת ציון ומרכזיותו באה לידי ביטוי בשרשור מילולי: "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת" (ב), "הִגדְיִּל ה' לַעֲשׂוֹת" (ג).
א. מה משמעות הצירוף "בשוב ה' את שיבת ציון"? עיינו בדברי המצודות ועמוס חכם וכן ביחזקאל ט"ז, נג-נה.
מצודת דוד: שיבת מלשון שבי (שבייה).
ע' חכם: בשוב ה' את שיבת ציון: בשעה שהשיב ה' את ציון לשלוותה, גדולתה וטובתה. 'שוב שיבת' כמו 'שוב שבות', משמע: השב את המצב הטוב לקדמותו, קרוב למה שנקרא בלשון ימינו 'שיקום'.
ב. האם התיאור בבית הראשון מתייחס לעבר או לעתיד? האם המזמור מתייחס לשיבת ציון שהייתה או מתפלל על שיבה עתידית. עיינו בדברי הרד"ק ובדברי ע' חכם.
רד"ק: שובה ה'. יאמר ישראל בעודם בגלות שובה ה'.
ע' חכם: 'אז ימלא': לשון עתיד שלפניו 'אז' ומשמעו לשעבר, כמו 'אז ישיר משה'.
ג. על רקע אילו תחושות נולד הדימוי הייחודי "היינו כחולמים"? על מנת להעמיק בתחושות העם בגלות מצד אחד ובתחושות העם בשיבת ציון מצד שני עיינו במקורות הבאים: יחזקאל ל"ז, יא, איכה ג', יח, עזרא ג', י-יד.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
חורבן ובניין
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב" (תהילים קכ"ה, א)
ילקוט שמעוני תהלים פרק קכ"ה, סימן תתפ
אמר רב: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזרה על בתיהם של צדיקים ליחרב, שנאמר: "באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו" (ישעיה ה', ט).
אמר רב יוחנן: ועתיד הקב"ה להחזירם לישובם.
"שיר המעלות (לדוד) הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב" (תהילים קכ"ה, א) -
מה הר ציון עתיד הקב"ה להחזירו, אף בתיהם של צדיקים עתיד הקב"ה להחזירם.
ילקוט שמעוני - לקט אגדות, בדרך פירוש או דרשה, המלוקטות מהתלמוד ומספרי מדרש קדמונים, ומסודרות כסדר התנ"ך. חלוקות הדעות מי חיבר את הילקוט. הוא נזכר לראשונה בדברי האברבנאל. בילקוט שני חלקים: תורה, ובו 963 רמזים; נביאים וכתובים ובו 1085 רמזים.
ירושלים שבלב
אנחנו בוטחים בה' מכריז בעל המזמור: "כהר ציון – לא ימוט" (א). כמו שהר ציון לא יתמוטט, לא ייהרס, יהיה קבוע במקומו; ואם גם יימוט, והבבלים, והרומאים והערבים ישתלטו עליו – בכל זאת: "לעולם ישב" (א) הוא בליבותנו, בליבו של כל יהודי באשר הוא יהודי. ותמיד התפללנו ואנחנו מתפללים: 'ברוך אתה ה' – המחזיר שכינתו לציון'! ועל כן "כהר ציון לא ימוט". וגם אם חס וחלילה ימוט ויפול בידי זרים – בליבותינו הוא לא ימוט, אלא "לעולם ישב"! וגם ירושלים, אומנם "הרים סביב לה" (ב) וזרים כבשו אותה שלוש פעמים, גם היא בליבותינו לעולם תשב. ואנחנו התפללנו, ומתפללים תמיד: 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב'!
"כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים" (ג): קורה לא פעם שהרשעים שולטים והם קובעים את גורלנו מבחינה גופנית. אבל, מכריז בעל המזמור מתוך בטחון מלא, "לא ינוח שבט הרשע". הרשעות והרשע לא ינוחו ולא יחדרו לנפש עמנו, שהרי "ה' סביב לעמו" (ב) ועמנו "לא ישלחו... בעוולתה ידיהם" (ג)! עמך, ה', יישארו טובים וישרים בליבותם. "והמטים" והמתעים את עמנו ב"עקלקלותם" (ה) וכל דבר ישר וטוב במהותו בעם ישראל הם פוגמים בו ומראים אותו כנוטה וסוטה מן הישר, "יוליכם ה'" בדרך שבחרו בה, דרך של "פועלי האון" (ה). ואילו לנו מבטיח בעל המזמור: "שלום על ישראל" (ה).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך 'פרקי היום בתהלים' בהוצאת שילה ברכץ