די לסבל

 

שירי המעלות - תהילים קכ עד קלד:
15 שירי המעלות מסודרים ב-4 קבוצות - 3 קבוצות עם 3 שירים בכל אחת, וקבוצה אחרונה עם 6 שירים, 3 מרכזיים, ו-3 לוויינים של השיר הגדול האחרון -  

1. קכ – קכא – קכב.

2. קכג – קכד – קכה; שתי הקבוצות הראשונות מקבילות.

3. קבוצת השיא: קכו – קכז – קכח.

4. הקבוצה החותמת, מקבילה לשתי הראשונות במזמורים העיקריים: קכט – קל – קלב, והמזמור הגדול החותם יש לו מזמור פותח - קלא; מזמור חותם - קלג, ומזמור ברכה חותם לכל שירי המעלות – קלד.

שירי המעלות: קכג – קכד – קכה
שעבוד – הצלה – ביטחון בהר ציון

שיר ראשון: מתוך עבדות ושִפלות, נשיאת עיניים לישועה מהאדון האמתי השוכן בשמים.
שיר שני: הצלה פלאית משיטפון, כמו ביציאת מצרים על ים סוף – ישועת ה'.
שיר שלישי: ההצלה תביא לירושלים חומת ביטחון, צדק לישרים, ו"שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל".

בולטת וברורה ההקבלה בין שתי הקבוצות הראשונות בשירי המעלות, הן בלשון, והן בתוכן – בשני מזמורים הפותחים, המתארים את הלחץ, את הסבל ואת הבוז (קכ וקכג), בולטת המילה "רַבַּת", בצורתה הקדומה (עם סיומת ת') והיא מבטאת את הזעקה 'די'!די לסבל משבטי המדבר, שחותרים למלחמה גם כשהם מבטיחים שלום בשקר! – די לשפלות ולבוז מאדונים גאוותנים השולטים בנו! (בין אם הם מואבים ועמונים, או פלשתים וארמים).

בשני המזמורים האמצעיים (קכא וקכד) מתוארת הצלה מופלאה מיד ה', והתיאורים מזכירים את "עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם" (שמות יג, כב) - "יוֹמָם הַשֶּמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה" - ואת קריעת ים סוף וטביעת האויב הרודף ב"מַּיִם הַזֵּידוֹנִים" - הביטוי המשותף לשני המזמורים הוא "עֶזְרִי מֵעִם/עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ".

שני המזמורים החותמים (קכב וקכה) חוגגים את ישועת ה' בירושלִַם, עם הצדק (שחייב להיראות לעיני כולם, כדי שצדיקים לא יתייאשו, ולא ישלחו ידם במעשי עוול), והקריאה לשלום על ירושלים ועל ישראל.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מבנה ומשמעות במזמור קל"ב

 

מזמור קל"ב עוסק בקשר שבין מלכות דוד והמקדש. למזמור מבנה מובהק שמבהיר את היחס שבין מלכות דוד וה':

חלק א'

חלק ב'

(א) זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ:
(ב) אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב:
(ג) אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי:
(ד) אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה:
(ה) עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב

(י) בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ:
(יא) נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה
מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ:
(יב) אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם
עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ:

 

(ו) הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר:
(ז) נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו:
(ח) קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ:
(ט) כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ

 

(יג) כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ:
(יד) זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ:
(טו) צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם:
(טז) וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ

 

(יז) שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי:
(יח) אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ: 

 

קל לראות כיצד שני חלקי המזמור מתכתבים זה עם זה. גם השינויים בין שני החלקים בולטים. בחלק הראשון מי שנשבע זה דוד לה' ואילו בחלק השני מי שנשבע זה ה' לדוד. דוד מבקש למצוא לה' מקום מנוחה ואילו ה' מבקש להעניק לדוד ולביתו מלכות עולמים. באותו הקשר ברור שדוד לא יכול להבטיח מקום לה' שבו הוא ישכון לעולם, אלא רק ה' יכול לומר זאת: "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה" (יד).

גם בפסקה השנייה יש שינויים בין שני החלקים. בחלק הראשון מי שמוצא את המקום לה' הם האנשים "שמענוה... מצאונה" (ו) - וזוהי כמובן בחירה לא מוצלחת (שאלה נפרדת היא איך לפרש את "אפרתה". בכל אופן ברור שלא מדובר בירושלים). החלק השני מבהיר היטב כיצד אמורה להתרחש הבחירה של המקום לה': "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" (יג). כחלק מהבחירה בירושלים כמשכן הא-ל, אביוני העיר ישבעו: "צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם" (טו) - בדיוק כמו המלך גם ה' פועל בצדקה ובמשפט.

לאחר הבחירה של ה' בביתו ה' ממלא את שבועתו: "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי, אויביו אלביש בשת (=בניגוד לכהנים) ועליו יציץ נזרו" (יז-יח). ה' מלא את שבועתו, אך האם דוד מילא אותה? נראה שלפי המזמור השאלה שצריכה להישאל היא לא האם דוד מילא את השבועה, אלא האם דוד היה צריך להישבע למצוא מקום לה'?

Volver al capítulo

אם אשכחך

 

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי
 תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי
" (ה-ו) 


לחן: יוחנן שפירא   ביצוע: יעקב שוואקי

Volver al capítulo

לא נשכח

 

ראשיתו של המזמור "על נהרות בבל" (פס' א-ד) מתארת את המפגש הראשון של הגולים עם ארץ גלותם, כשהם נתונים בהלם הניתוק והמעבר. אולם לא זהו הזמן שבו נאמר מזמורנו. הוא נאמר בשלב מאוחר יותר, לאחר שהגולים כבר הסתגלו במדת מה למצבם החדש. והרי תהליך ההסתגלות למציאות החדשה והנורמליזציה של החיים בגלות הם בלתי נמנעים. שינוי זה בין המפגש הראשון עם הגלות לבין קיום החיים בה בהמשך הזמן הוא שעומד מאחרי כל ההבדלים בין תחילת המזמור לבין המשכו (בפס' ה-ו):

- כיוון שנקודת הזמן שבה מצוי המשורר היא בעיצומה של תקופת הגלות, הוא מתאר את המפגש הראשון עמה, בפס' א-ד, בלשון עבר שיטתית.

- בבואם לבבל היו הגולים חבורה אחת מאוחדת, ועל כן תיאור מעשיהם ותגובותיהם נעשה בלשון רבים. אולם לאחר שנפרדו הדרכים וכל יחיד ויחיד פנה למקומו שלו, לעשות לביתו, הופך הדיבור להיות בגוף ראשון יחיד, בפס' ה-ו.

- המפגש הראשון עם נהרות בבל היה כרוך בבכי שנבע מגעגועים לציון. שיר ושמחה אינם אפשריים בשלב זה - ודאי לא שיר ציון. אולם עם עבור הזמן, וכחלק מהחיים הנורמליים שאין מנוס מקיומם, יתקיימו אצל כל אחד מן הגולים גם שמחות, כגון שמחת נישואין או הולדת ילדים. ומכאן המעבר מבכי ומשלילת השמחה בפס' א-ד לאפשרות של קיום "שמחתי" בפס' ה-ו.

תהליך ההסתגלות והנורמליזציה של החיים בגלות יש בהם סכנה גדולה: זכרונה של ירושלים יתעמעם, האבלות על חורבנה תדעך וכל אחד ואחד מן הגולים ישקע בפינתו שלו בעיסוקיו ובשמחותיו הפרטיים. ובאין זכירה של ירושלים ושל ציון – אין גאולה!

פס' ה-ו מתמודדים עם סכנות אלו. השאלה הנשאלת היא כיצד משמרים משהו מאותם רגשות שהובעו בפס' א-ד, מאותה נאמנות גמורה לציון, גם בעת שחבורת הגולים נתפרדה, וכל אחד מהם עסוק בשלו. על כך באות שלוש השבועות שבפס' ה-ו: הצורך בהן נובע מן הדרישה העצמית של כל אחד מן הגולים להבטיח את זכרונה של ירושלים גם בעת ישיבתו בשלווה בגלות. זכירה זו אכן כרוכה במאמץ נפשי המלווה בשבועה.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

שונאים אתכם!

 

מזמור קכ"ט נחלק לשני חלקים שווים. בחלק הראשון (א-ד) תיאור הצרה שהייתה בעבר ובחלק השני (ה-ח) בקשה לישועה. כך שהחלק הראשון מתאפיין בפעלים בזמן עבר ואילו החלק השני עושה שימוש בפעלים בזמן עתיד.

בסופו של כל חלק יש אזכור של ה', בחלק הראשון "ה' צדיק קצץ עבות רשעים" (ד) ואילו בחלק השני "ולא אמרו העברים ברכת ה' אליכם, ברכנו אתכם בשם ה'" (ח). אמנם שני האזכורים של ה' שונים, אך אולי הם מהווים את התהליך שקורה במזמור. בחלק הראשון האזכור של ה' הוא כעושה ישועות, ה' הוא זה שמיגר את האויב, ואילו בחלק השני האזכור של ה' הוא בעקיפין: אנשים לא יברכו את הרשעים בשם ה'. כלומר אם מציבים את שני הפסוקים האלו אחד כנגד השני אנו מבינים שלא רק ה' מתנכל לרשעים אלא גם כל האדם, "העברים" (ח).

מי הם "שנאי ציון" (ה)? האם מדובר ב"צרי יהודה ובנימין" הנזכרים בספר עזרא כפי שמציע עמוס חכם ב'דעת מקרא'? ייתכן מאוד, אך אין בידינו פרט ברור נוסף על כך שמדובר במזמור מתקופת שיבת ציון. אולי אפשר להוסיף רמז לכך שמדובר על תקופת שיבת ציון. העם מתלונן: "רבת צררוני מנעורי" (ב) – וצרות אלו הסתיימו שהרי ה' הסיר את הרשעים (ד). אך כעת עומדים בפני צרה חדשה: שנאי ציון (ה). ייתכן שהתחושה שהצרות הסתיימו מתאימה לימי שיבת ציון שלוו בתחושת גאולה, אך עד מהרה התברר שלא כל הבעיות נפתרו.

Volver al capítulo

על נהרות בבל

 

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן
 עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ
 כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן
 אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר
 אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי
 תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי
" (א-ו)


לחן: שרון אבילחק   ביצוע: מידד טסה

Volver al capítulo

כציפור בכלוב

 

מזמור קכ"ד נחלק לשלושה חלקים: בחלק הראשון (א-ה) התנאי והתוצאה - לולי... אזי; בחלק השני (ו-ז) תיאור הישועה; ובחלק השלישי (ח) בקשת עזרה וסיוע מה' כעת.

המזמור עוסק בצרה גדולה שעם ישראל היה נתון בה והוא ניצל ממנה בזכות מעורבותו של ה'. המעורבות של ה' מודגשת במזמור בראשיתו: "לולי ה' שהיה לנו" (א, ב) וכן בפתיחת החלק השני "ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם" (ו). אך מהי אותה צרה שעם ישראל היה נתון בה?

שני חלקי המזמור משתמשים בשני דימויים שונים. בחלק הראשון מופיע דימוי המים. האויבים מדומים למים שהיו שוטפים ופורעים בעם. בחלק השני האויבים מדומים לחיית טרף והעם לעומת זאת לציפור שנלכדה בפח, כלוב, ויצאה ממנו שהרי "הפח נשבר" (ז).

ייתכן שיש לקשור את דימוי הציפור והכלוב לדברים שנכתבו בכתובת של מסע סנחריב: "אשר לחזקיהו היהודי, על 46 עריו הבצורות, ערי חומה, ועל הערים הקטנות לאין מספר שסביבותיהן, שמתי מצור ולכדתי (אותן) בסוללות כבושות, בכרים מוגשים (לחומה)... הוצאתי לי מתוכן ומניתי כשלל. אותו כלאתי בתוך ירושלים עיר מלכותו כציפור בכלוב. הקפתי אותו בביצורים, ואת היציאה משער עירו עשיתי לו לתועבה" (מתוך: מ' כוגן, מתוך אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל, עמ' 79).

סנחריב מעיד כי הוא לכד את חזקיהו כציפור בכלוב. התיאור במקרא מתאר אחרת את מסע סנחריב לירושלים. לפי התיאור שבספר מלכים צבא סנחריב מוכה על ידי מלאך ה' ולא מצליח לפגוע בירושלים.

ייתכן שדימוי הציפור שבתוך כלוב מתכתב עם הכתובת האשורית המפורסמת. חזקיהו כלל לא הוחזק כציפור בכלוב אלא "הפח נשבר" – צבא סנחריב הובס "ואנחנו נמלטנו" (ז). נראה שאולי אפשר לקשר לתקופת חזקיהו גם את דימוי המים: כידוע בימיו חזקיהו בונה תעלת מים שתספק מים לעיר בזמן מצור, כך שלולא ה' שהיה עם העם באותה התקופה היו מתקיפים את העם "המים הזידונים" (ה). 

Volver al capítulo

אלי ארוממנהו

 

הפסוק הפותח את מזמור קל"ו - "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" מופיע כפזמון חוזר בפיוט של יהודי מרוקו לחנוכה. השיר משורר את נס החנוכה שנעשה לחשמונאים, מגזרות היוונים אשר ניסו למנוע מהיהודים את קיום המצוות, דרך נצחונם של החשמונאים על היוונים, וכלה בנס פך השמן שהספיק לשמונה ימים. הפזמון הלקוח מתהילים הופך את השיר למעין הלל קטן.


אֵלִי אֲרוֹמְמֶנְהוּ   אֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ
גַּם לִבְנֵי מַתִּתְיָהוּ   עָשָׂה פֶלֶא לְבַדּוֹ
פָּדָה עֵדָה נָדָה   מְלֹא אֶרֶץ כְּבוֹדוֹ
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב   כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

נוֹעֲדוּ יַחַד לְרָעָה   הַיְּוָנִים עָלֵינוּ
מִצְווֹת אֵל גְּדוֹל דֵּעָה   לְהַעֲבִיר מִמֶּנּוּ
אָנוּ קַמְנוּ שַׂשְׂנוּ   גָּבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב   כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

יְוָנִים בֵּית אֵל בָּאוּ   טִמְּאוּ הַשְּׁמָנִים
בָּדְקוּ וְהִנֵּה מָצְאוּ   פַּךְ מִפַּכִּים קְטַנִּים
אָטוּם חָתוּם סָתוּם   כֹּהֵן כּוֹנְנָה יָדוֹ
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב   כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

חֵלֶק וְשִׁיעוּר לַיְלָה   אַחַת לְבַד הָיָה בוֹ
בִּרְכַּת נוֹרָא עֲלִילָה   שָׁרְתָה תּוֹךְ הַנִּשְׁאָר בּוֹ
רַבּוּ רָמוּ עָצְמוּ   נִסֵּי אֵל חַי לְבַדּוֹ
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב   כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

יָמִים אֵלּוּ נִקְבְּעוּ   בְּהַלֵּל וּבְהוֹדָאָה
כִּי מֵאוֹיְבֵיהֶם נוֹשָׁעוּ   מִיַּד צַר גָּאֹה גָאָה
שִׁירוּ גִּילוּ הַלְּלוּ   לָאֵל גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב   כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה יִהְיוּ בָם   וּמַטְעַמִּים מֻתָּרִים
הַנֵּרוֹת הֵם חִיּוּבָם   נַעֲשִׂים וְנִזְכָּרִים
צְאוּ בֹּאוּ וּרְאוּ   הַתּוֹרָה הַזֹּאת לִמְדוּ
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב   כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

פְּתִילוֹת יַחַד נִמְנוּ   טוֹב טַעְמָם וְנִמּוּקָם
בְּמִסְפָּר לוֹ יִמְנוּ   כִּי כֵן דִּינָם וְחֻקָּם
שִׁמְרוּ הוֹרוּ עִזְרוּ   אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב   כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

מתוך אתר "הזמנה לפיוט"

Volver al capítulo

כי לעולם חסדו

Volver al capítulo

לעג לעבודה זרה

 

ליצנותא דעבודה זרה נזכרה פעמיים בספר תהילים: פעם ראשונה בפרק קט"ו, ד-יא ופעם שנייה בפרק קל"ה, טו-כא. ויש כמה שינויים ביניהם.

ההבדל היסודי בין שני המזמורים הוא שמזמור קל"ה פותח ב"הללויה הללו את שם ה' וגו' שהכה בכורי מצרים מאדם עד בהמה וגו' שהכה גוים רבים וגו' כי ידין ה' עמו וגו' עצבי הגוים כסף וזהב וגו'" (א-טו).

כלומר: מזמור קל"ה עוסק במפלת מצרים שהיתה כרוכה במפלת אליליהם, כפי שנאמר בשמות י"ב, יב: "... והכיתי כל בכור בארץ מצרים... ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים". ואמרו חז"ל (סוכה כט, א): "אין לך כל אומה ואומה עובדת עבודה זרה שלוקה שאין אלוהיה לוקה עמה".

הרי שפרק קל"ה מדבר על תקופת מכת בכורות ואז היו האלילים נופלים ונשברים. ואילו פרק קט"ו אינו מדבר על תקופה זו אלא על התקופה שבה היו האלילים בתוקפם

ולפי זה יתיישבו ההבדלים בין הפרקים:

לפי שבפרק קט"ו מדובר על תקופת הזוהר שבעבודה זרה, לכן נאמר שם: "בטח... בטחו... בטחו" (קט"ו, ט-יא), כלומר: אף על פי שעכשיו העבודה זרה בתוקפה, בטחו בה', כי קרניהם יגדע והאלילים כליל יחלוף, אבל בפרק קל"ה המדבר בתקופת נפילת העבודה זרה הוא אומר "ברכו... ברכו... ברכו" (קל"ה, יט-כ). כלומר: ברכו את ה' על רוב חסדו וטובו איתנו בביטול העבודה זרה.

ולפיכך בפרק קט"ו נאמר: "ידיהם...רגליהם" (קט"ו, ז) שאז, בעת שהם עומדים על בסיסם ועל כנם, הן עצמן עבודה זרה, אבל בפרק קל"ה, המדבר בתקופה שבה היו האלילים נופלים ונשברים, אז אין היד והרגל עבודה זרה, שהרי לא היו עומדים על בסיסם.

ומאותו טעם נאמר בפרק קל"ה "ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה" (קל"ה, כא) לפי שביטול עבודה זרה בא תמיד בזכותה של ארץ ישראל, כמפורש בערכין לב, ב, ובפרק קט"ו לא נזכר דבר זה


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

Pages

x