Ekev: Monotheism, Paganism, and Human Pride

Verses 11 to 20 of Devarim chapter 8 deal with the dangers of forgetting God when things are good and the resultant danger of serving false gods. We are warned not to forget the Lord (verse 11), and we are told how this could happen: "Lest you eat and become satisfied, build good houses and settle…and all you have shall increase. And your heart shall be exalted and you shall forget the Lord your God who took you out of the land of Egypt…"(12-14). The enjoyable life that God gives us may turn us away from Him. Pleasures can make one vain and not wish to acknowledge the source of one's luxury.

But why would such a state of mind make one serve false gods? If one leaves the service of the true source of good, due to a conceited heart, exalted by luxury, why would one turn pagan? We would assume atheism a possible danger; but serving many gods instead of the One seems odd. Yet verse 19 explicitly continues the sequence: "It shall be, that if you do forget the Lord your God and you go after other gods, and serve them…I testify against you today that you shall perish." Since this verse is separated from the previous verses with a break in the original Hebrew text, one may claim that it is not a continuation. Verse 17 tells us that we may declare that it was our own strength that generated the success. We are then told in verse 18 that we must remember God, who gave us the strength to be successful. Since the text breaks at this point, one may argue that the subject has changed. However, a simpler reading would connect the two as stages in a terrible moral decline. First one becomes proud and forgets God. If one does not catch oneself, by remembering God who is the source of any strength to be successful, then a new stage of decline becomes possible: one may recede into a pagan mindset. According to this explanation, the break in the text does not separate the issues completely, but makes us aware that this is not a necessary continuation; the person would hopefully catch himself before he falls this far. I think that this explanation seems more plausible given the context of these verses. We must therefore ask ourselves why one who left the service of the one true God out of pride, not wanting to acknowledge the source of his success, would become pagan, and serve many gods.

This issue touches upon a fundamental difference between Monotheism and Paganism. One God does not simply mean that there is only one. It means that all power and meaning in the world emanates from Him. Everything in existence receives its life, strength and creativity from God; "You shall remember the Lord your God, for He is the one who gives you strength to beget wealth" (verse 18). Intoxicating pride in human achievement directly contradicts a truly monotheistic consciousness. However, Pagan thought works differently. In Greek mythology, for example, gods are remarkably human, and even in other cultures we may assume that a multiplicity of gods usually meant that one could weave one's way between them. Ritual to appease the gods was a way of dealing with powers which man wished to escape. When one does not believe in an all-powerful and all-encompassing God, the many gods that people believe in instead become players in the same field. The human being is considered weaker, but to some extent independent.

If one forgets God because of the pride that comes from prosperity, not wanting to attribute one's successes to God, one may indeed degenerate into pagan worship. Vanity and a conceited heart contradict belief in a monotheistic God; they do not contradict service of many powers in the world. The proud human being wants to believe in his absolute autonomy; he does not want to attribute his success to divine goodness, and belief in the one absolute source of everything deflates his pride. He turns to idols, as they present no challenge to his human vanity. Every generation has its own idols, and every human being his or her own pride. True belief in God saves one from the pride and from the idols.

Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il

Volver al capítulo

Moshe's Wisdom

Parashat Vaetchanan begins with Moshe recalling his impassioned plea to God for permission to cross the Jordan River into Eretz Yisrael along with rest of the nation, and God’s refusal to grant his request. The Sifrei presents the following explanation for God’s refusal:

You [Moshe] are serving as an example for the judges, who will say, “If Moshe, a great wise man – He [God] did not show him favor, and because he said, ‘Listen, please, O rebellious ones’ the decree was issued that he would not enter the land – then all the more so, those who delay judgment or distort judgment!”

According to the Sifrei, God’s stern, unyielding response to Moshe served as an important example to other leaders. If God did not pardon Moshe for his ever so slight failure in leadership, then certainly, the judges will be held strictly accountable for abusing their power or failing to properly execute their responsibilities.

Why does the Sifrei here emphasize specifically Moshe’s “wisdom,” describing him as “a great wise man” (“chakham gadol”)? Why didn’t it stress his personal piety, or his unparalleled prophetic level? In what way does his unique “wisdom” make him an instructive example of God’s exactitude in dealing with failures of leadership?

Rav Yehuda Leib Ginsburg, in his Yalkut Yehuda, suggests that one of the defining characteristics of a “chakham” is the ability to correct and rectify mistakes. Wise people are not necessarily perfect, but they are adept in solving problems which they unwittingly caused, and controlling the damage resulting from their mistakes. It is therefore specifically Moshe’s “chokhma” that makes God’s strict decree so instructive. Despite Moshe’s unique ability to rectify mistakes, God did not give him a pass after the incident of Mei Meriva. Sometimes, leadership failures do not lend themselves to complete rectification, and God will therefore exact strict retribution. The nation’s judges thus learned from God’s response that not all mistakes can be corrected. They must exercise extreme care to do things right the first time, and not rely on their ability to fix the situation later.

We might also suggest that due to the scarcity of wisdom, wise people are a precious and crucial commodity. Accomplished scholars – even Torah scholars – might be tempted to view themselves as indispensable and irreplaceable. God’s strict decree against Moshe, while baffling in many respects, sets an important precedent that does not allow any subsequent chakhamim to deem themselves indispensable. Regardless of how vital a service any figure might provide for the people, nobody is beyond replacement. Rav Shimshon Raphael Hirsch commented that this message underlies the brief narrative in Parashat Shemot (4:24-26) of Moshe’s near death as he made his way to Egypt, due to his neglecting his son’s circumcision. The Torah seeks to impress upon us that the nation’s redemption does not depend on any single individual; if Moshe was lax in his personal performance of mitzvot, then God could bring the salvation through a different figure. By the same token, the judges saw how Moshe, the greatest chakham of all, was denied entry into Eretz Yisrael, and learned that no one is too important to be held accountable. To the contrary, the heavy burden of responsibility the weighs upon the leaders’ shoulders results in an especially strict level of accountability, and an infinitesimal margin of error.

Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il

Volver al capítulo

Meshekh Chokhma on Moshe not Entering the Land

Toward the beginning of Parashat Vaetchanan, Moshe recalls God’s decree that he would perish in the wilderness and not join Benei Yisrael into Canaan: “And the Lord was angry with me because of you, and He swore that I would not cross the Jordan and come into the good land which the Lord your God is giving you” (4:21). Many commentators struggled to explain Moshe’s intent in blaming Benei Yisrael for this decree (“because of you”), and to explain the connection between this verse and the previous verses, in which Moshe warns the people about the lure of idolatry.

The Meshekh Chokhma suggests a particularly insightful explanation. The generation that left Egypt occasionally made the mistake of viewing Moshe as their equal, a perspective which in some instances led them to challenge his authority, as when Korach and his cohorts brazenly declared, “For the entire congregation – they are all sacred…so why do you raise yourselves over the community of the Lord?” (Bamidbar 16:3). The Midrashim also describe how the people looked suspiciously at Moshe and accused him of all kinds of scandalous schemes. They failed to recognize his unique stature that towered over theirs.

With regard to the younger generation, by contrast, a much different concern arose. These people were likely to look at Moshe as a superhuman, God-like figure, seeing how he regularly overturned the natural order. The Meshekh Chokhma asserted that among the reasons why Moshe could not lead Benei Yisrael in their conquest and settlement of Canaanwas the concern that he would be deified. God would have allowed Moshe to continue leading the older generation, despite the disrespect that they showed him on occasion. What He could not allow, however, was for Moshe to lead a generation that would have likely regarded him as a supreme being, as this would have undermined the role Benei Yisrael is to serve as God’s representatives to mankind.

Moshe therefore admonished the people that he was denied entry into Eretz Yisrael “biglalkhem,” because of them, on their account. Once God decreed after the sin of the spies that the older generation would perish in the wilderness, it became necessary for Him to disallow Moshe’s entry into the land, as well, since he could not lead the younger generation.

The Meshekh Chokhma adds that this understanding of the verse may help explain its relevance to the previous verses, which speak of the gravity of idol worship. The decree against Moshe relates to this theme in that it resulted from God’s concern that an idolatrous cult would be formed around Moshe. In the context of the warnings against idolatry, Moshe noted that it was the concern of his deification by the younger generation that necessitated his death in the wilderness and the denial of his request to enter Eretz Yisrael.

Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il

Volver al capítulo

שיר ה' - רק בציון

"אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר" (תהילים קל"ז, ד)

"איך", משיבים לאמר, "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר", הגם שנוכל לשיר לכם שירי ההצלחה הגשמיית שהיינו שרים בציון, כי גם פה אנו מוצלחים בהצלחות, אבל שיר ה', שיר הקודש שהיינו שרים בציון, על שכינת ה' אשר בה, ועל הופעת רוח הקודש והנבואה וכבוד ה' והתורה והעבודה והנסים, שיר הזה האלהי, איך נשיר אותו על אדמת נכר הבלתי מוכן לסגולות אלה הרוחניות?

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

סור מרע ועשה טוב

מתוך "אתר תהילים" של ד"ר בנימין גזונדהייט

Volver al capítulo

בקשה לקרבת ה'

מתוך "אתר תהילים" של ד"ר בנימין גזונדהייט

Volver al capítulo

מי יחזיר את הכינורות האבודים לירושלים?

משברים גדולים ועמוקים בחיי אדם ובחיי אומה, שורשם בייאוש; רבים מהאפיקורסים התייאשו (או מריבונו של עולם, או מרבניו) לפני שפנו לכפירה; לכן, ההפך מאמונה הוא ייאוש, הרבה יותר מכפירה.

חורבן הבית היה סיבה מרכזית לייאוש מיציאת מצרים, ומהתגלות ה' בהיסטוריה של עם ישראל, ויהודים רבים פנו אז לעבודת אלילי המנצחים, כפי שמעידות הנבואות הקשות של יחזקאל (כ; כב; ראו בייחוד כ, לב).

אלה שלא ביקשו לזרוק את הכל ולהיות ככל הגויים, התייאשו 'רק' מלשיר, כי "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר"?

במקום לנגן ולשיר לקולות הצחוק והלעג של הבבלים, העדיפו שבויים יהודים לבכות, תלו את הכינורות על עצי ערבה ב"נהרות בבל", והציבו במקום "שיר ה'" את שבועת הנצח - "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם - תִּשְׁכַּח יְמִינִי"!

שבועה זו הפכה יסוד מוצק באמונת הגולה היהודית, אמונת השיבה לירושלים!
אין באנטי-מזמור הזה לא 'שיר', ולא 'מזמור', לא 'לדוד', ולא 'הללו י-ה' - רק בכי, ייאוש משירה, ולמרות הכל, שבועת נצח של אמונה יהודית בשיבה לירושלים.

גלות בבל וחורבן הבית נמשכו 'רק' 70 שנה, אבל אותו המזמור עיצב גם את דרכם של הגולים לרומא, בחורבן השני.

אין בעולם חלל ריק(!) - אחרי שחזרו משוררינו המאמינים ותלו את הכינורות על שערי רומא, לקחו הגויים את הכינורות שלנו, ויצרו מהם 'מוזיקה כנסייתית', ואחר כך, 'מוזיקה קלסית', ונשארה התפילה היהודית בלי כינורות ובלי שיר - רק בכי של יהודי הגולה.

מי יחזיר את הכינורות האבודים לירושלים?

שירה בתפילות מחד, וקונצרטים לחזנות מאידך, אינן אלא התחלות. אנו מצפים להלחנה דרמטית של מזמורי תהלים העתיקים, לשיבה אל שירת המקהלות, וליצירה מתחדשת של שירי תהלים ברום ובעומק הראויים לירושלים הנבנית והולכת - "כסא ה'" (ירמיהו ג, יז), כאשר "יום ירושלים" כבר הפך מחורבן העיר לישועת איחודה, ב'ששת הימים'.

האיבה התהומית של האדומים, והשותפות שלהם עם הבבלים, העצימו את חלקה של אדום בחורבן ירושלִַם, והדבר בא לידי ביטוי גם בישעיהו (לד וסג), בירמיהו (מט), בעובדיה, באיכה (ד, כא-כב), וכאן, בתהלים.

"הסלע" הוא בוודאי 'סלע אדום', הדומה קצת ל'מצדה' קטנה בנוף שונה מאד, ברום הרי אדום, ואכן שם נמצאה כתובת ניצחון בבלית (של המלך הבבלי האחרון, נַבּוּנַאִיד), שמעידה על הגמול הנורא של האדומים מיד אותה בבל, אחרי שהיו שותפים בהחרבת ירושלִַם. לכן, הפסוק האחרון חוזר לאדום.

למען האמת, קשה לי לומר פסוק זה, כי אינני יכול לומר "אַשְׁרֵי" בניפוץ עוללים, גם של האויב המר ביותר; אבל גם אינני יכול לשפוט יהודים גולים בדור החורבן, על תחושות הנקם שלהם כלפי מחריבי ירושלִַם, ושותפיהם, 'אחינו' האדומים.

ושוב אני מודה לה', שזיכני לחיות וליטול חלק בשיבה לציון ולירושלים!

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שירו לנו משיר ציון

"אמר ר' ירמיה לישראל... אלו זכיתם הייתם יושבים בירושלים ואומרים שירים ומזמורים לפני הקב"ה. עכשיו שלא זכיתם הרי אתם גולין לבבל וקוראים קינים ונהי הוי 'על נהרות בבל" (איכה רבה, פתיחתא, יט).

מזמור קל"ז הוא מזמור קינה שנאמר על ידי גולי בבל. המזמור נחלק לשני בתים מרכזיים. הבית הראשון מתאר את הכאב הכרוך בזיכרון ציון וירושלים ואת הדרכים לשמר בתודעת העם את זכרם (פס' א-ו), והבית השני פותח בפניה לה' לזכור את מעשה אדום ולתת גמול הולם לבבל (פס' ז-ט).

הבית הראשון נפתח בתיאור רגשותיהם של הגולים בזכרם את ציון, ממשיך בתיאור תגובתם לדרישת שוביהם לשיר להם משירי ציון ומסיים בשבועתם לזכור את ירושלים.

הדרישה לדברי שיר באה מפי השובים.

1. הצו לשמוח נובע מאת תוללינו. מה משמעות המילה "תוֹלָלֵינוּ"? עיינו בבראשית ל"א, ז ובשופטים ט"ז, י.

2. עיינו בשופטים ט"ז, כה, וחשבו מה משמעות בקשתם של השובים באמרם "שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן"?

3. עמדו על משמעות ההדרגתיות בייחוס השיר: שיר, שיר ציון, שיר ה'.

4. אמצעי אמנותי נוסף שתורם ליצירת הלך הרוח של הגולים שמתבטא במזמור הוא השאלה הרטורית המופיעה בפסוק ד': "אֵיך נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?" השאלה מבטאת באופן חזק וברור את כאבם של הגולים בבקשת הבבלים לשיר להם משיר ציון. מהי סיבת סירובם של הלוויים לשיר את שיר ה'?

עיינו במדרש ילקוט שמעוני על נ"ך תתפ"ג: על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו כי שם שאלונו שובינו דברי שיר. אמר להם נבוכדנאצר מה אתם יושבים ובוכים הכינו עצמכם עד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודת אלילים בכנורות שלכם כדרך שהייתם מקישים לפני אלקיכם, התחילו מסתכלים אלו באלו לא דיינו שהחרבנו את בית המקדש אלא עכשיו אנו עומדים להקיש לפני הננס הזה ולפני עבודת אלילים. היה רבי יצחק בר טבלא אומר משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא בת מלכים אמר לה עמדי והשקיני כוס אחד ולא רצתה להשקותו, כעס עליה והוציאה מתוך ביתו והלכה ונשאת למוכה שחין, אמר לה עמדי והשקיני כוס אחד אמרה לו ריקה בת מלכים הייתי ונשאתי למלך ועל שאמר לי השקיני כוס אחד ולא רציתי להשקותו כעס עלי והוציאני מתוך ביתו שאילו השקיתיו הייתי מוסיף על כבודי כבוד עכשיו אתה אומר לי עמדי והשקיני, עמדו כלם ושלטו בעצמם ונתנו אליוני ידיהם לתוך פיהם ומקצצים אותם. שירו לנו משיר ציון וגו' לא נשיר לא נאמר אלא איך נשיר, מראים אצבעותיהם ואומרים היינו כפותים ונתקטעו אצבעותינו...

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

שכרם של תלמידי חכמים

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרֲכוּ אֶת ה' כָּל עַבְדֵי ה' הָעֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת" (תהילים קל"ד, א)

ילקוט שמעוני, תהלים פרק קלד, סימן תתפג

מאי "בלילות"?
אמר רבי יוחנן:
אלו תלמידי חכמים העוסקין בתורה בלילה, מעלה אני עליהם כאלו עוסקין בעבודה.

"לעולם זאת על ישראל" (דברי הימים ב ב', ג) –
אמר רב גידל אמר רב:
זה מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן.

ור' יוחנן אמר:
אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה, מעלה אני עליהם כאלו נבנה בית המקדש בימיהם.

ילקוט שמעוני - לקט אגדות, בדרך פירוש או דרשה, המלוקטות מהתלמוד ומספרי מדרש קדמונים, ומסודרות כסדר התנ"ך. חלוקות הדעות מי חיבר את הילקוט. הוא נזכר לראשונה בדברי האברבנאל. בילקוט שני חלקים: תורה, ובו 963 רמזים; נביאים וכתובים ובו 1085 רמזים.

Volver al capítulo

VaEtchanan: The People and Moshe

“At that time I pleaded with G-d, saying, ‘O G-d, Lord…please let me cross the Jordan. Let me see the good land across the Jordan, the good mountain’”(Devarim 3:23-25). Moshe Rabbeinu had not yet given up his hope to enter the land of Israel. He pleaded, prayed, cajoled, negotiated, just so he could enter the Holy Land any which way, even as a foot soldier in Joshua's army. If only we had one iota of the depth of his feelings! Yet it was to no avail.

“But G-d turned Himself against me because of you, and he would not listen to me” (Devarim 3:26). Moshe laid the blame squarely on the Jewish people. This was not the first time Moshe had done so. At the beginning of Devarim, Moshe warned the Jewish people not to repeat the sins of the spies and once again delay their entry into the land of Israel. After reminding them of the punishment that befell their parents' generation – wandering and death – he stated, “G-d also displayed anger at me because of you and He said, ‘You, too, will not enter the land’” (Devarim 1:37). Is that true? On four separate occasions, the Torah refers to the sin of Moshe using such language as, “because you believed not in me” (Bamidbar 20:12), “you rebelled against me” (Bamidbar 20:24), “you rebelled against my commandment” (Bamidbar 27:14) and finally, “you did not sanctify me in the midst of the children of Israel” (Devarim 32:51). The Torah seems to make it quite clear that Moshe himself sinned, and that is why he was denied entry to the land.

Yet a closer analysis shows us how right Moshe was. Considering the apparent harshness of the Torah in assessing the actions of Moshe Rabbeinu, one would expect that his sin would be obvious to all. Yet we have no such luck. The commentaries struggled mightily, and perhaps even unsuccessfully, to find some wrongdoing in that incident when Moshe drew water from the rock in the Tzin desert.

The truth is that Moshe committed no obvious sin. At most, it was a slight indiscretion and thus, the name of G-d was not sanctified to the fullest degree. And for Moshe, but nobody else, this was inexcusable. Moshe, as the greatest human being who ever lived, was judged on a much higher plane. And G-d came down hard on him.

In Sefer Devarim, Moshe addresses the Jewish people at large, who time and time again had provoked G-d and Moshe. Yet Moshe, defying normal human reaction, continued to give his heart and soul for the Jewish people. He defended them at every turn. And yet Moshe, quite understandably, had a momentary lapse, lost his temper and did something he would later regret. He was, after all, human. The amazing thing is how seldom he lost his temper. As far as the Jewish people were concerned, it was their fault that Moshe would be unable to enter the land. It was their actions that caused him so much grief and brought him to sin, if ever so slightly. They were the ones who had to mend their ways.

“Eicha, alas, how can I myself alone bear your trouble, your burden, and your strife?” (Devarim 1:12). Rashi, in explaining this verse, quotes the Midrash, which tells us that with which Moshe had to contend. If he arrived to work early, the Jewish people would say he had obviously just had an argument with his family; yet if he arrived late, they would say that he must have been busy plotting against them. Moshe gave everything he had for his people, and instead of expressing even a modicum of appreciation for it, this was the rubbish with which he had to deal with. Truly, it was the fault of the Jewish people that Moshe could not enter the land. And none other than G-d Himself agreed with this assessment. “G-d said to me, you have enough, speak no more to me of this matter.” No, Moshe, you will not be able to get your heart’s desire. But “rav lach”, as Rashi tells us, you have a great reward awaiting you in the World to Come.

It is bad enough that we sin. What compounds our sin is the fact that our sinning can cause our leaders to act inappropriately. For that, we must surely repent.

Courtesy of Torah in Motion - www.torahinmotion.org

Volver al capítulo

Ekev: Monotheism, Paganism, and Human Pride

Moshe's Wisdom

Meshekh Chokhma on Moshe not Entering the Land

שיר ה' - רק בציון

סור מרע ועשה טוב

בקשה לקרבת ה'

מי יחזיר את הכינורות האבודים לירושלים?

שירו לנו משיר ציון

שכרם של תלמידי חכמים

VaEtchanan: The People and Moshe

Pages

📲 Instala nuestra App