"הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה
כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ" (ה-ו)
לחן: עממי ביצוע: איתן מסורי
כל הנשמה
מציאות או חלום?
"שִׁיר חָדָשׁ" זה חוזר אל שירת דוד הגדולה (שמואל ב כ"ב; תהלים י"ח), בצורה מקוצרת ואולי בפרשנות מחודשת; בחלקה הראשון, השירה ההיא מרחיבה מאד בתיאורי ההצלה המופלאים מיד ה', המתגלה בעולם בכבודו, ממש כ'רוכב כרובים', כדי להציל את דוד הנרדף "מִכַּף כָּל אֹיְבָיו, וּמִיַּד שָׁאוּל", בתקופת חוסר האונים שלו - רק בחלק האחרון של השירה הגדולה מופיע דוד כלוחם עז, מנצח מלחמות, מפיל אויבים ועמים תחתיו, כי ה' "מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה" (י"ח, לה).
והנה מזמור קמ"ד (סמוך לחתימת ספר תהלים), פותח דווקא בסיום של השירה הגדולה, בברכה לה' על דוד הלוחם, הכובש והמנצח, כי ה' "צוּרִי, הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב, אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה", ורק אחר כך מתואר חוסר האונים של "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה, יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר"; ההצלה המופלאה ביד ה' היא כאן בקשה ותפילה, יותר משירת הודיה.
השאלה הגדולה היא, האם הקובץ האחרון של מזמורי "לְדָוִד" הוא קדום או מאוחר? האם מזמור קל"ז ממקם את כל המזמורים שאחריו בימי גלות בבל ואחריה, ואז, השיר החדש הוא בעצם תפילת געגועים להופעה מחודשת של 'דוד משיח צדקנו', שה' ייתן בידיו את הכוחות לנהוג כלוחם, כובש ומנצח, ולהביא לעם ישראל את השלום המופלא המתואר בסוף המזמור (ובשירה הגדולה, במזמור י"ח הוא רק רמוז בזרעו של דוד)?!
האפשרות האחרת היא, שאלה הם מזמורים קדומים, שאין לפרשם לפי גלות בבל, והם מקבילים למזמורי "לְדָוִד" מתחילת הספר; ואז, מזמור קמ"ד מקביל לסוף י"ח, ומתאר דווקא את ימי השיא של מלכות דוד, אחרי ניצחונותיו הגדולים, כאשר העמים מסביב היו המומים מעוצמת הניצחונות, ונכנעו "תַּחַת רַגְלָי" (י"ח, לט); לפי זה, השלום המופלא המתואר בסיום איננו חלום ותקווה, אלא תיאור מציאותי של מלכות דוד בשיא הצלחתה - "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם שֶה' אֱ-לֹהָיו".
לאור זה, מעניין ביותר לעיין בשתי האפשרויות שהביא רש"י לפסוק - "הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי" - מיהו "עַמִּי"? האם דוד משתבח בכך, שה' נתן לו לרדות בעם ישראל? 'רְדִיָה' היא שלטון ביד חזקה, ולא שמענו את דוד מתפאר בשלטון כזה על עמו; גם ההקבלות הרבות למזמור י"ח מובילות לפירוש (ולמסורה המובאת ברש"י), ש"עַמִּי" הוא קיצור של "עַמִּים" - "וַיַּדְבֵּר עַמִּים תַּחְתָּי" (י"ח, מח) - "הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי".
אבל אם זו תפילה "לְדָוִד" כמלך המשיח, שיגאל את עמו (גם אם עמו איננו רוצה), ויביא אותו ביד ה' אל השלום המופלא, אז אפשר לראות את ההקבלה למזמור י"ח, כהקבלה ניגודית.
באדיבות אתר 929
אם אשמתי, הריני מתחנן
אחרי כל תפילה צריך לבוא תחנון - מי ששמח להתפטר מ'תחנון' באיזה תרוץ דחוק, מי שלא קורס לנפילת אפיים אחרי עמידה בתפילה, אולי לא מבין את הזכות הגדולה, שה' נתן לנו לעמוד לפניו ולהתפלל.
אברהם אבינו, הראשון שה' בחר בו וגילה לו את הקץ הקרב של סדום, הראשון שעמד לפני ה' וזעק בתפילה - "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? ...חָלִלָה לְךָ..." (בראשית י"ח, כג-כז), ומיד עם תשובת ה', קרס בתחנון - "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", והחל לבקש על המספרים.
גם אצל דוד - אחרי תפילות הזעקה החריפות והקשות מגיע תורה של תפילת תחנון; הביטחון העצמי נסדק באפלת המערה - "הוֹשִׁבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם" - והתעוררו הרהורי חרטה: שמא כל הסבל הזה בא עלי כי חטאתי? במה כשלתי? היכן טעיתי? האם אפשר לזכור הכל? אולי לא שמתי לב? אולי שכחתי משהו?
אי אפשר להיות מושלם! ובכל זאת, שמא טעיתי בבריחתי, וגררתי את כל משפחתי לגזרת נדודים?
הוריו של דוד נאלצו לגלות למואב (שמואל א כ"ב, א-ד), ושם כנראה מתו.
אם אשמתי, הריני מתחנן -
"ה' שְׁמַע תְּפִלָּתִי... וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי".
באדיבות אתר 929
המתפלל האוניברסלי של ספר תהילים
לכאורה מזמור הפתיחה של ספר תהילים ומזמור הסיום שלו עומדים כל אחד בפני עצמו, ללא קשר ביניהם. אך אם נתבונן שנית, נגלה שבפועל יש זיקה ביניהם.
ספר תהילים פותח בברכה לאיש שמעשיו מתוארים במזמור א' - "אשרי האיש", ומסיים בקריאה ל"כל הנשמה" להלל את ה'. מיהו האיש? ומיהי הנשמה?
הכינוי איש מופיע לראשונה בתיאור בריאת העולם, בבראשית פרק ב', כאשר האדם קורא לאישה בשמה – "לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת" (בראשית ב', כג). בפסוק המופיע גם הוא בתיאור בריאת העולם מוזכרת גם הנשמה – "וייצר ה' אלוקים את האדם... ויפח באפיו נשמת חיים" (שם, ז). על פי חלק מהפרשנים מדובר ביכולת הנשימה, אך לפי אחרים מדובר בנשמה עצמה. מיקומם של שני המושגים בתיאור בריאת העולם מלמד אותנו ששני הכינויים – "איש" ו"נשמה" – הם מושגים אוניברסליים שמתייחסים לכלל האנושות ולא רק לעם ישראל. כלומר, ספר תהילים, בפתיחתו ובחתימתו, מייעד את עצמו לכלל האנושות, לכל מי שמעוניין להתפלל. במזמור א' הוא עוסק במתפלל ובמזמור ק"נ בתפילה עצמה. מזמור א' מגדיר מי הוא המתפלל הראוי ומנחה אותו כיצד לנהוג כדי להיות ראוי להתפלל בו. מזמור ק"נ מסביר היכן להלל את ה', על מה להלל ובאילו כלים. ביחד פונים שניהם אל המתפלל האוניברסלי ומייעדים לו את ספר תהילים כולו.
סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך
האקרוסטיכון - שבח המזמור או חסרונו?
מזמור קמ"ה מסודר על פי סדר האלפבית, אך חסר בו פסוק לאות נ. מסביר רבי יוחנן את היעדרו של פסוק זה: "מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"". בתרגום השבעים מופיע פסוק המתחיל באות נ', ונוסחו "נאמן ה' בדבריו וחסיד בכל מעשיו". עם חשיפת מגילות קומראן התגלה באחת המגילות פסוק זה בעברית, ושם נכתב "נאמן אלוהים בדבריו וחסיד בכל מעשיו". פרופ' פלוסר שיער כי מדובר בתוספת שבאה להשלים את האלפבית, וזאת משום שבשונה מכלל המזמור שבו משתמשים בשם המפורש פסוק זה משתמש בשם "אלוהים" דווקא.
האם מבנה האקרוסטיכון הוא שבח המזמור או חסרונו? עיינו בדברי המפרשים הבאים:
רד"ק בפירושו למזמור קי"א: זה המזמור נאמר באלף בית... והוא מזמור נכבד, ידבר בו להתבונן במעשי האל ולזכור תמיד נפלאותיו... וכל מזמור שנאמר באלף בית, נראה כי לפי גדלו והדברים הנכבדים שנאמרים בו נאמר כן (בסדר אלף בית) ברוח הקודש.
בעל הביאור בפתיחה לפירושו לתהילים כ"ה: א) מליצת אותן השירים לא תהיה נשגבת כל כך כמליצת אילו השירים אשר תיקנם המשורר מכל וכל כפי התפעלות נפשו, בלי לתת מועקה בדעתו לשמור את סדר הא"ב בפסוקיהם, כי בעת אשר יחשוב למצוא מאמר המתחיל באות הראוי לבוא עתה כפי הסדר, תתקרר נפשו ותאבד קצת מהתפעלותה פעם מעט ופעם הרבה הכול כפי זמן ההפסק, כידוע לכל משכיל בדרכי הנפש.
ב) לא יחוברו מאמריהם חיבור נאה אבל יהיה כל אחד בפני עצמו מאמר משכיל מוסר בלי המשך מה גם אל המאמר הקודם גם אל המאמר שלאחריו. ויש שיחברו ב' או ג' או ד', אך כולם לא יחברו. הנמשך מזה שתוכל לחסר מאמר אחד או איזו מאמרים מן השיר בלי שתאבד קצת מן הענין הכולל, ותפקד אם כן האחדות המקובלת על הנפש.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
רוח סערה עושה דברו
במרכזו של מזמורנו, עומדות ארבע מילים בסך הכול, שהן השיא באמונה, באמונתו של היהודי, לא רק כאשר הוא עומד בתפילה לפני בוראו, אלא בכל חייו. יומם ולילה בחייו הוא, בחיי עמו, בהווה שלנו, בעברנו, בהיסטוריה הממושכת והנפתלת שלנו והמסובכת מאד. אבל גם בעתידנו, גם בגולה ובתפוצות, וגם בארצנו ובמדינתנו כאן. ארבע מילים אלו הן: "רוח סערה עושה דברו"! (ח)
בעל מזמורנו מהלל את ה' את בוראו וריבונו על כל הקיים בעולמנו: על החוקיות הפועלת בטבע על אף התמורות והשינויים המתחוללים בו ללא הרף המהווים דווקא הם, אותם תמורות ושינויים, את היסוד האיתן להתמדתה של חוקיות זו. החל בשמים ובמרומים, במלאכי ה' - שלוחיו וצבאו של ה' "כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור" (ה-ו). אבל חוקיות בלתי נלאית ומתמדת זו פועלת לא רק בטבע, אלא גם בהיסטוריה, באדם ובחברה. על אף כל התמורות והשינויים המתמידים, הרי הכל וכולם נתונים לשליטתה של חוקיות אלוקית ו: "מלכי ארץ וכל לאמים שרים וכל שפטי ארץ. בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים" (יא-יב).
אך אז מתעוררת בעיה אמונית קשה ביותר. האם אפשר לומר בכנות ובמלוא האמונה, ללא היסוס וללא ספק: "הללו את ה' מן השמים" (א) ו"הללו את ה' מן הארץ" (ז)? האם אין רעידות אדמה ורעשים, שיטפונות סוחפים, אש וברד, גשמי זעף ואסונות לאין ספור? כך בטבע ובחוקיות השוררת בו - האם אפשר ומותר לומר על כל אלה "הללו את ה'" על כל המתרחש "מן השמים" ו"הללו את ה'" על כל מה שקורה "מן הארץ"? האם נוכל שלא לשאול ולא לתהות ולא להתריס נגד המלחמות, המהפכות, שפיכות הדמים, פגיעות האדם באדם?
וכאן מגיע בעל המזמור לשיא שאין כדוגמתו באמונה והמתבטא באותן ארבע מילים שהזכרנו "רוח סערה עושה דברו"! (ח) גם רוח סערה, גם רוח סערה בטבע על כל הגיוונים שבו, וגם רוח סערה המתחוללת בהיסטוריה האנושית, ובעמנו עם ישראל - "עושה דברו"! גם רוח סערה ממלאה את מה שהוטל עליה על ידי הבורא, גם היא מהווה את דבר ה'! דיבור קשה, לא פעם אכזרי, אבל גם רוח סערה עושה דברו של ה'!
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך 'פרקי היום בתהלים' בהוצאת שילה ברכץ