קובץ מזמורים קדום
קשה לתאר מהפך יותר קיצוני מן המעבר החד מהייאוש ואבדן השיר והכינורות בגלות (קל"ז), לתודה אישית נרגשת מעומק הלב (קל"ח), תוך כדי השתחוויה "אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ", שיכירו בה "כָּל מַלְכֵי אָרֶץ... כִּי גָדוֹל כְּבוֹד ה'".
אם 'נשלוף' לרגע את המנון הגלות המדכא (שרק שבועת ירושלִַם שומרת בו על הנשגב והנצחי), ונצמיד אותו למזמור פ"ט הזועק על אבדן בית דוד, תהיה סדרת המזמורים האחרונה "לְדָוִד" המשך נפלא למזמורי התפילות וההלל (צ'-קי"ח), לאוצר התורה (קי"ט), לשירי המעלות (ק"כ-קל"ד), ולהלל הגדול (קל"ה-קל"ו). "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" הוא חריג בולט בכל אלה -
האם דווקא הוא (קל"ז) מעיד על המציאות הקשה של החורבן והגלות, שמתוכה בקעו גם מזמורי התפילות, ההלל והשיר? האם מזמורי התפילות המופלאים, פרקי ההלל ושירי המעלות הם התגובה ההפוכה למזמור הייאוש? אולי מזמורים אלה נתחברו מתוך געגוע וזיכרון של משוררים מימי בית שני שחלמו ושרו על "שִׁיבַת צִיּוֹן" בתיאורים המתאימים לימי דוד?
למזמורים האישיים כל כך בסדרת "לְדָוִד" האחרונה (קל"ח-קמ"ה) ייתכן גם פירוש אחר, פשוט יותר - הם דומים בסגנונם וברוחם למזמורי הספר הראשון והשני, ואולי הם קובץ מזמורים קדום, שנמצא בעת הסידור הסופי של ספר תהלים, והוסיפו אותו לפני החתימה של סדרת "הַלְלוּ יָ-הּ"?
סידור דומה נמצא בחלק האחרון של ספר מִשלֵי (כ"ה) - "גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה".
המזמור הראשון בסדרה זו (קל"ח) כולו שירת הודיה ורוממות, עם ביטחון אישי גמור בישועת ה' גם לעת צרה, ביטחון שיתרופף מעט במזמורים הבאים (סוף קל"ט עד קמ"ג), ויחזור להופיע במלוא הדרו במזמורי הברכה והתהילה (קמ"ד, קמ"ה).
באדיבות אתר 929
ייחודה של הקטורת
"תיכון תפילתי קטורת לפניך, משאת כפי מנחת ערב" (ב)
פסוק זה נותן ביטוי שירי להקבלה שבין הקורבנות לתפילות, וידועים דברי חז"ל על התפילות שנתקנו כנגד הקורבנות. הרמב"ם מסכם את ההקבלה וכותב:
"שתי תפילות בכל יום כנגד שני תמידין; וכל יום שיש בו קרבן מוסף, תקנו בו תפילה שלישית כנגד קרבן מוסף..." (תפילה א, ח).
מהי הקטורת? מדוע מצפה המשורר כי תתקבל תפילתו כקטורת?
אנו נזכרים בעבודת הקטורת של אהרן הכהן:
"והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר,
בהיטיבו את הנרות יקטירנה,
ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה,
קטורת תמיד, לפני ה' לדורותיכם" (שמות ל', ז-ח)
הקטורת היא מהעבודות הראשונות שבמקדש, כמוה כקורבן התמיד של הבוקר, והיא גם מהעבודות האחרונות שבמקדש, כמוה כתמיד של בין הערבים.
המשורר מדמה את תפילתו לעבודות הפותחות והמסיימות את עבודת המקדש.
בנוסף לכך, הקטורת מסמלת את המיוחד בעבודת הכוהנים. כאשר קרח ועדתו טוענים נגד משה כי "כל העדה כולם קדושים", נותן להם משה להקטיר קטורת, ובכך לבחון "את אשר יבחר בו" (במדבר ט"ז). הקטורת היא אפוא תמציתה של עבודת המקדש.
זאת ועוד: הקטורת היא גם סמל החומרה וההקפדה, וגם סמל ההצלה. בהמשך למרד קרח ועדתו, יוצאת אש ושורפת את מאתים וחמישים מקטירי הקטורת, וכאשר פורצת מגיפה בעם, אומר משה לאהרן:
"קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח,
ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם" (במדבר י"ז, יא).
הקטורת היא החלק העדין ביותר של עבודת הא-לוהים במקדש. היא המייחדת את הכוהנים, היא המכלה את אלה שאינם ראויים, והיא גם המצילה את הראויים להינצל.
לקטורת זו מדמה המשורר את תפילתו:
"תיכון תפילתי, קטורת לפניך".
עוד בנושא הקטורת והתפילה ראה גם את הפוסט של הרב הדרי ואת שיעורו של הרב שרקי
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
בין ידיעה לבחירה
ענינו של מזמור קל"ט הוא התבוננות בתלותו הגמורה של האדם באל הבוראו.
לכאורה האדם מדבר לפני האלקים ומביע לפניו את מחשבותיו, ואף יש שהוא מנסה לברוח מפניו, ויש גם שהוא מרשיע לפניו ומורד בו.
אבל באמת כל מעשי האדם, דיבוריו ומחשבותיו, בידי האל הם, וגלויים לפניו מראש, כי ה' הוא שברא את האדם, יצר בו את כל איבריו והטביע בהם את כחותיהם הרבים והשונים באופן נפלא מאד... ואף כשהאדם בורח מפני האל - באמת האל הוא המנחה אותו בדרך בריחתו ואוחז אותו בכל מקום שהוא, בחושך כבאור...
בלשון הוגי הדעות של הדורות האחרונים יש לומר, כי הנפלאות שהמשורר משתומם עליהן ואומר שהן נשגבות מבינתו, הן הסתירות שבין ידיעת האלקים ובחירת האדם, ובין הגזירה הקדומה והרצון החופשי. אין המשורר מבקש לתרץ סתירות אלו בדרך ההגיון, אלא הוא מביע את רגשותיו ומחשבותיו המתעוררים בלבו בעקבות ההכרה, ששני הצדדים האלה אמת הם: האדם חש שמרצונו שלו וממחשבותיו שלו הוא עושה את מעשיו, ועם כל זאת הוא מכיר ומבין בשכלו, כי כל מה שהוא עושה חושב ומרגיש, מאת הבורא הוא, שהטביע כל זאת בגלמו של האדם בראשית יצירתו.
התבוננות בשני צדדים אלה היא שגרמה למשורר לומר את דבריו ... בלשון פיוטית עזה ונשגבה ועמוקה.
ואמר האבן עזרא על מזמור זה, שהוא הנכבד בכל מזמורי תהלים.
מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר תהילים, סיכום מזמור קלט
השגחת ה'
"כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה..." (תהילים קל"ח, ו)
אף על פי שהוא רם (שוכן במרומים) הוא רואה את השפל, את הבריות השוכנות בשפל, במקומות הנמוכים. ומשמעות דיבור זה כפולה: אין ראיתו כראית בשר ודם, הוא מיטיב לראות אף ממרחקים, ואף על פי שהוא רם הוא נותן דעתו על השפל ומושיעו בצרתו, כענין שנאמר: "כי כה אמר רם ונשא... מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נ"ז, טו). ועיין גם בהלל המצרי: "מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ" (תהלים קי"ג, ה-ו).
דעת מקרא - מפעל פרשנות לתנ"ך, שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק. ייחודו של הפירוש הוא בלשונו הבהירה, ובשילוב בין פרשנות מסורתית לממצאי המחקר התנכ"י המודרני (התואם את המסורת), בעיקר בתחומי הגיאוגרפיה והארכיאולוגיה של ארץ ישראל. מחברים רבים השתתפו בכתיבת ספרי דעת מקרא. הפירוש לספר תהילים נכתב על ידי עמוס חכם.
בין בריאה להיסטוריה
מזמורי הלל הגדול: קלה-קלו
הערה למערכת ולקוראים: נקרא את שני המזמורים יחד עם הטור המבאר, במשך יומיים, כי הם באמת יחידה אחת.
שני המזמורים, קלה-קלו דומים ברוב הכלול בהם ושונים בעיקר בנוסחאות ההלל – "הַלְלוּ", "בָּרְכוּ", "הַלְלוּ יָ-הּ" במזמור הראשון, מול "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" על כל פסוק, במזמור השני; חז"ל (פסחים קיח עמ' א, על כוס רביעי בליל הסדר) קראו לזה 'הלל הגדול', יחידת הלל אחת.
הפתיחה קוראת ל"עַבְדֵי ה' שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה'" והיא מצביעה על קשר ברור בין שני מזמורי 'הלל הגדול', לבין שירי המעלות שלפניהם, המסתיימים בקריאת "בָּרְכוּ אֶת ה' כָּל עַבְדֵי ה' הָעֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת" (קלד, א); לכן, מזמורי 'הלל הגדול' הם קומה נוספת על גבי שירי המעלות, ועל גבי פרקי ההלל (הידועים) שלפניהם (קיג-קיח); אכן פסוקי הסיום של קלה מקבילים באופן ברור לסיום קטו, ולתחילת קיח (בתוספת "בֵּית הַלֵּוִי").
רבים מאמינים בא-לוהים אחד, בורא העולם ומלואו, אך ההיסטוריה עם כל התהפוכות שבה, נראית להם כמצעד גאווה של שליטים מטורפים, שחצנים, שיכורי כוח, שכוחם הצבאי וצייתנות נתיניהם מאפשרים להם לראות בהיסטוריה את מגרש המשחקים שלהם.
מאידך, יש גם ספקנים כיוסף חיים ברנר, או פנתיאיסטים כדוד בן-גוריון, שראו ב'היסטוריה היהודית' (שאין דומה לה) אתגר מיוחד במינו, ודרשו מעצמם לפעול בתוכה למען גאולת ישראל בדורנו, ולעת משק כנפי ההיסטוריה, אפילו "מתוך ביטחון בצור ישראל".
לעומת הקצוות האלה, עיקרם של מזמורי 'הלל הגדול' הוא החיבור הגדול בין בריאה להיסטוריה – מי שברא ויצר ועשה שמים וארץ, שמש, ירח וכוכבים, סערות, ברקים ורעמים, הוא שהוציא את ישראל ממצרים, הוא שהִכּה בפרעה ובמצרים, הוא שבקע לנו את ים סוף, הוא שהִכּה לפנינו את סיחון ועוג מלכי האמורי והרפאים בעבר הירדן מזרחה, הוא שהנחילנו את ארץ האבות, והוא הנותן לנו לאכול ולשתות כל יום.
בריאת העולם והנהגת ההיסטוריה הם 'מגרש' אחד – בורא עולם מתגלה בהיסטוריה לא כאשר שליטים עולים לכסאות מלכות, ולא כאשר הם מובילים צבאות ועמים למלחמות אכזריות, אלא כאשר הם נופלים מכסאותיהם, וה' שופט אותם ומכה אותם כפי עונשם הראוי להם. במלחמות העולם, בהיסטוריה – אל תחפשו את תרועות המנצחים, שרק קיבלו הזדמנות (נוספת?) – חפשו את המובסים ואת רשעתם המתנפצת, ואז תראו יד ה', ותקומו להודות ולהלל לפניו – "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".
מתי נתחבר 'הלל הגדול'?
סופו מגלה את סודו – "שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ... וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ...". כהיפוך ל'שירת הים', לא בזמן הגאולה נכתבו שירי הלל אלה, אלא בשפל הגלות, או בתחילת ימי בית שני, כששפל הגולה עוד היה לנגד העיניים ובמרכז התודעה.
דווקא משם בקעה התפילה למי שנותן "לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר" מן "הַשָּׁמָיִם", שיָשוּב ויגַלֶה נפלאותיו בארץ ויגאלנו במהרה; אז יתקיים דברו בפי נביאו (מיכה ז, טו) – "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת".
באדיבות אתר 929
לדוד ברוך ה' צורי
"לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה
חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְטִי לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי הָרֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי
ה' מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ
אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר ...
אֱלֹהִים שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ
הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים הַפּוֹצֶה אֶת דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב רָעָה
פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר" (א-ד, ט-יא)
לחן: עממי ביצוע: אנסמבל ניגון ירושלמי