ירושלים או תל אביב
נראה לכאורה שמזמור קמ"ט ממשיך את סוף המזמור הקודם – "וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ, תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ..." – "שִׁירוּ לה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים, יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו...".
אולם, גם סופו של מזמור קמ"ח הוא מפנה מפתיע, שהרי המזמור כולו מְהַלֵל "אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם" ו"מִן הָאָרֶץ", וגם הופך את הסדר – "הוֹדוֹ – עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם", ורק הסיום מוביל בהפתעה אל "חֲסִידָיו", ואל "ִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ", והנה מזמור קמ"ט ממשיך את המפנה ועובר ל "שִׁיר חָדָשׁ" על ישועת ישראל מידי אויביו, ובכך הוא מקביל למזמור קמ"ז, שעיקרו קיבוץ גלויות ובניין ירושלים.
אבל מה קודם? בניין ירושלים וחומותיה עם קדושתה, או ישועת עם ישראל ועשיית דין ומשפט בצורריו? ביציאת מצרים נושע עם ישראל תחילה; אחר כך באו לארץ, ורק דוד שחרר את ירושלִַם, ושלמה בנה את הבית לה' (480 שנה אחרי יציאת מצרים, מלכים א ו', א);
בתחילת הבית השני, חזרו היהודים לירושלִַם תחילה, ובנו את בית המקדש, ממלכה עצמאית קמה רק בימי החשמונאים, והם שחררו גם את הגליל;
בתקופות שונות היו מחלוקות בשאלה מי קובע הלכות לכל שומרי התורה – חכמי צפת וטבריה,[1] ובמרכזם ר' יוסף קארו 'המחבר' שולחן ערוך, או חכמי ירושלים (הפולמוס על ה'סמיכה'). והאם יקדם בניין צפת וטבריה (כבימי דון יוסף ודונה גרציה, משפחת נשיא),[2] או בניין ירושלים (כבימי משה מונטיפיורי והיציאה מהחומות); גם תלמידי הגר"א שעלו לארץ במצוות רבם, נחלקו בשאלה זו[3] (עד שחרבה צפת ברעש האדמה בתקצ"ז, 1837);
בעקבות גלי העלייה שקדמו לתנועה הציונית המאורגנת, כבר היה רוב יהודי בירושלים במאה הי"ט, וגם מוסדות 'הבית הלאומי' קמו בירושלים; אולם מתוקף 'החלוקה' קמה מדינת ישראל בתל-אביב, ורק מכוח מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים שוחררה ירושלים (בשני שלבים);
בהתאם לתפיסה הדתית-לאומית הציע הרב י"ל הכהן מימון לקרוא למדינה היהודית – 'יהודה' וגם שאף לחדש בה את 'הסנהדרין';[4] ואולם דוד בן גוריון סירב, וקבע כי המדינה היא לעם ישראל כולו, ו'ישראל' הוא שם העם;
בתחילת הספר החמישי בתהלים בא מזמור "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (ק"ז) ומתאר את קיבוץ הגלויות, אחריו מזמורי ההלל; רק אחרי מזמור התורה (קי"ט) באים שירי המעלות העולים לירושלִַם; ואילו במזמורי "הַלְלוּ יָ-הּ" (קמ"ו עד ק"ן), תחילה תיבנה ירושלִַם עם "נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס", ואחר כך תבוא ישועת עם ישראל כולו.
בתהלים, כמו בהיסטוריה, יש יותר מאפשרות אחת, והמתח בין עם ישראל וישועתו (מיהושע בן-נון עד מדינת ישראל), לבין קדושת ירושלים (מדוד ושלמה, ומזרובבל, עד ששת הימים), מְפַעֵם בתוכֵנו במלוא עוצמתו.
[1] ראו רמב"ם הלכות סנהדרין פרק י"ד, יב – "וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחילה, ומשם נעתקין למקדש".
[2] ראו י' הרוזן, דונה גרציה ומדינת היהדים בטבריה שבגליל (ירושלים, תש"ם).
[3] ראו א' מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט (ירושלים תשמ"ה), עמ' 161-114.
[4] ראו ספרו, חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת (ירושלים תשי"א/תשכ"ז), ושם גם סקירה מקיפה על 'פולמוס הסמיכה' בין חכמי צפת וחכמי ירושלים, בימי ה'שולחן ערוך'.
באדיבות אתר 929
על מלאכים ומחלוקות
אחרי מזמור ק"ד ("בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' – הַלְלוּ יָ-הּ"), חוזר מזמור קמ"ח ("הַלְלוּ יָ-הּ – הַלְלוּ יָ-הּ") ודורש במעשה בראשית, מרחיב במקום שהתורה מקצרת ורומזת, פותח במרחבי השמים (=היקום), ויוצר הקבלה מרתקת, מלאת ניגודים, בין מרחבי השמים לבין "הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ" (דברים י', יד).
"מִן הַשָּׁמַיִם" יש קריאת "הַלְלוּ אֶת ה' – יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'...", בתחילה ובסוף, וגם קריאת "הַלְלוּהוּ" על כל צלע, על כל מרחב וכוכב, כי כל אחד מהם מכיל עולמות שלמים, ואילו "מִן הָאָרֶץ" יש פעם אחת בתחילה, ופעם אחת בסוף – "הַלְלוּ אֶת ה' – יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'...", והמון פרטים, כמו עץ עָנֵף אחד, בו "נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ" (ועד היום לא ידוע לנו אם יש דומה לעושר הזה בכוכבים ובעולמות אחרים).
אכן, דרושה מנגינה שונה לשני החלקים במזמור, להלל השמים, ולהלל הארץ.
התורה איננה מזכירה מלאכים בפרשת הבריאה, וכוללת את כל היצורים והעולמות במילים "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (בראשית ב', א); לעומת זאת, במזמורי תהלים (ק"ד וקמ"ח) כמו במענה ה' לאיוב (ל"ח, ז) "מִן הַסְּעָרָה", מופיעים מלאכים (=שליחים) ובני א-להים, אבל תמיד בשלב ב כנבראים.
וכמו שכתב רש"י בפירושו לבראשית (א', ה, לפי המדרש בבראשית רבה, פרשה ג', יא): "שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני" – ספק אם רש"י הכיר את המיתולוגיה האלילית שנחשפה בחפירות המזרח הקדום, אבל הוא קלע למטרה בדיוק – במיתולוגיות היו מאבקים ו'שותפים'. המזמור לא יכול לוותר על "מַלְאָכָיו… כָּל צְבָאָיו", אבל מעמיד אותם בשלב שני, כנבראים.
לקראת סיום, המזמור הופך את הסדר של שמים וארץ ממש כמו בבראשית (ב', ד):
"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם – בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱ-לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם";
"הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם... הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ... הוֹדוֹ – עַל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם";
כאן מִתאָרכים הפסוקים משתי צלעות לשלוש, ונפתחת הדרך לכל "חֲסִידָיו, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ", שיחברו ארץ ושמים בשמירת "דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, יט).
מכאן יצאו 'אבות העולם' היהודי, חכמי בית שמאי וחכמי בית הלל, למחלוקתם המפורסמת (בראשית רבה פרשה א, כא) – בית שמאי אומרים: השמים נבראו תחילה, ואחר כך נבראת הארץ; ובית הלל אומרים: הארץ נבראת תחילה, ואחר כך השמים.
אמר רבי שמעון בן יוחאי: תמה אני היאך נחלקו אבות העולם... על בריית שמים וארץ, אלא... 'אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם – קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו' (ישעיהו מח, יג).
באדיבות אתר 929
בני, תורתי אל תשכח
"מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ
כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (יא-יב)
"בְּנִי תּוֹרָתִי אַל-תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ" (א)
כוחם של ישראל בפיהם
ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק בראשית פרשת ויגש אות [י]
כי כל בריאת האדם לשמש את קונו כמו שאמרו בקידושין (פ"ב א) ועיקרו לעמל פה נברא כמו שאמרו בסנהדרין (צ"ט ב).
ובריאת הדיבור והפה לשמש קונו, דצריכים להיות רק בעניני קדושה בתורה ותפילה, כדכתיב (בראשית כ"ז, כב): "הקל קול יעקב"... קול תורה וקול תפילה...
וכדכתיב (ישעיה מ"א, יד): "אל תיראי תולעת יעקב", ואמרו (תנחומא בשלח ט' ושוחר טוב תהלים כ"ב): מה תולעת אין כוחה אלא בפה כך יעקב אין כוחו אלא בפה. כי התולעת משחית בפיו כל הפירות כמו שנאמר (דברים כ"ח, לט): "כי תאכלנו התולעת", וכל הארזים אף החזקים שבעולם מכה בפיה. כך יעקב בקול תורה ותפילה מכרית כל הרשעים וכל כוחות הקליפות שבעולם, וכמו שנאמר (תהלים קמ"ט, ו): "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה וגו'".
ר' צדוק הכהן מלובלין - ר' צדוק הכהן רבינוביץ (רובינשטיין) נולד בשנת תקפ"ג (1823) בליטא ומגיל צעיר התבלט כעילוי וכגאון מופלג. בגיל 20 הגיע לפולין ודבק בדרך החסידות ובעיקר במורו הרבי מאיז'ביצא. התגורר בלובלין שם שימש כאדמו"ר וכתב את ספריו, בהלכה ובחסידות. נפטר בשנת תר"ס (1900).
שמע בני מוסר אביך
"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ...
בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם" (ח-טו)
לחן: ישי לפידות ביצוע: קינדרלעך
Re'eh: Following the Paved Road
Toward the beginning of Parashat Re’ei, Moshe informs Benei Yisraelthat upon entering the Land of Israel, they must conduct a special ceremony in the area of Mount Gerizim and Mount Eval, acknowledging the blessing and curse that will befall them for, respectively, the observance and neglect of the Torah. In describing the geography of the region, Moshe tells the people that the mountains are situated beyond “derekh mevo ha-shemesh” (“the western route” – 11:30).
The Gemara, in Masekhet Sota (33b), sees in the word “derekh” (“path” or “road”) an allusion to the route that Benei Yisrael were to take in their march to Gerizim and Eval. Namely, in the Gemara’s words, “Walk along the road, and not through fields and vineyards.” According to the Gemara’s reading, Moshe found it necessary to remind Benei Yisrael that as they march to the designated region for this special ceremony, they must ensure to follow the paved road, and not tread on agricultural lands.
The Gemara’s comment perhaps serves as a powerful reminder not to compromise our dignity and manners in our passionate pursuit of lofty spiritual goals. Benei Yisrael, upon entering the land, were to immediately proceed to Gerizim and Eval to fulfill a once-in-history command of God, to perform a ritual that would define the purpose and essence of the country they would be building in their homeland. In their zeal and excitement, they may have thought to take the quickest route, even if this route took them through produce-laden fields and orchards that would undoubtedly be ruined if two million people marched through them. Moshe therefore reminded the people that despite their understandable and admirable enthusiasm for this mitzva, they must follow the paved road. Religious zeal and fervor do not justify reckless, undignified or inconsiderate behavior.
We can think of numerous contemporary examples of the phenomenon that the Torah here cautions against – such as speeding or parking illegally in one’s rush to get to the synagogue, overburdening or underpaying employees of a worthy charitable organization in one’s passionate desire to see results, or sacrificing family obligations to devote oneself to an important idealistic cause. The fervent pursuit of lofty goals must not distract us from our basic responsibilities. As we march determinedly to perform important mitzvot, we must ensure to follow the “paved road,” to conduct ourselves the right way, to remain courteous and refined, and not sacrifice our basic obligations on the altar of lofty aspirations.
Courtesy of Yeshivat Har Etzion -www.etzion.org.il
Alshikh on Tithes, Wealth, and Spiritual Distance
Among the many mitzvot discussed in Parashat Re’ei is the obligation of ma’aser sheni, the tithe that every farmer was to separate and bring with him to Jerusalem. The Torah in this context provides a solution for those farmers who find it difficult to transport the tithe from their farms to Jerusalem: “And if the journey is very long, such that you cannot carry it, because the site where the Lord your God shall choose to place His Name will be distant from you, for the Lord your God shall bless you [with abundant produce], then you shall exchange it for money…” (14:24). Farmers who live too far to conveniently transport the ma’aser sheni tithe would exchange the produce for cash, and then bring the money with them to Jerusalem. They would then spend the money on food and drink and partake of that food and drink in lieu of the ma’aser sheni in Jerusalem.
The Alshikh detects in these verses an allusion to the phenomenon of wealth causing a “distance” between the individual and spiritual ideals. The image described here in the Torah, of a successful farmer who lives too distant from Jerusalem to bring his tithe, is intended as a subtle warning that material success could distance a person from kedusha, from higher values and ideals.
While certainly intended as a homiletic reading, the Alshikh’s insight very closely relates to one of the central themes and messages of ma’aser sheni. This tithe differs from ma’aser rishon – the tithe given to a Levite – and from ma’aser ani – the tithe given to the poor – in that ma’aser sheni is eaten by the farmer and his family (14:26). This obligation is not intended as a means of supporting the needy or the religious leaders. Rather, it serves to connect the individual’s professional life with the spiritual ideals represented by Jerusalem and the Beit Ha-mikdash. The farmer takes a percentage of his produce and brings it to Jerusalem, symbolizing the close connection that must be maintained between the workplace and the kedusha signified by the holy city. A person may never allow any “distance” between his profession and Torah ideals, between his conduct in the workplace and the laws and values taught by the Torah. And if such a distance is created, then, as the Torah here instructs, we must find a way to bridge that gap and ensure that our professional activities are conducted in strict accordance with the ideals of sanctity and holiness.
Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il