התפילה והקטורת

"תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת-עָרֶב" (ב)

עיון במקורות המקראיים מעמיד אותנו על תופעה מופלאה: מקום מיוחד התבצר לה לעבודת הקטורת בכל רבדי המקרא.

יותר מכל בולט הדבר בדברי שלמה אל חירם מלך צור, בהם הוא מדגיש את עבודת הקטורת יותר מכל שאר העבודות: "והבית אשר אני בונה גדול, כי גדול אלוקינו מכל האלוקים, ומי יעצור כח לבנות לו בית... כי אם להקטיר לפניו" (דברי הימים ב, ב', ד-ה).

דומה שהסבר העניין נעוץ בתכונה המיוחדת לקטורת. אפשר שהיא העדינה שבעבודות המקדש, היא ה"רוחנית" שבהן, זיקתה לגבוה עמוקה יותר מכל הפעולות האחרות שבמסכת הפולחן. מכאן שיש בה בכדי לאפיין באוזני המלך הזר את המקדש הישראלי יותר מאשר כל הסבר אחר. ולכן בחר שלמה את הדגשת ההקטרה בדבריו אל מלך צור. אבל לא רק כלפי חוץ, גם כלפי פנים הדגשה זו היא בעלת משמעות: "איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו – זה הריח" (ברכות מג, ע"ב), ומכאן שימושה בתולדות האדם, בימי נח, מקומה בעבודת המקדש וייחודו של מזבח הקטורת בין כלי המקדש.

הקשר בין התפילה לבין עבודת הקרבנות חוזר פעמים רבות בספר תהילים בפנים הרבה, אולם בפרקנו הוא מקבל הארה מיוחדת. היחס בין המתפלל לבין הבורא, בעיית התקבלותה של התפילה וההיענות לה, מונחת במפורש או בצורה סמויה בהרבה מפרקי תהילים. אליה רומז המשורר בפרקנו, באותו דימוי עדין וזך "תכון תפילתי קטורת לפניך, משאת כפי מנחת ערב" (ב). לאמור: כשם שמיוחדת היא הקטרת הקטורת המתקבלת ברצון, וכשם שהיא מיוחדת כעבודה שבחשאי – כך תהא תפילת לחשי עולה לפני ולפנים.

עוד בנושא הקטורת והתפילה ראו גם את הפוסט של פרופ' איזנברג ואת שיעורו של הרב שרקי

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל

Volver al capítulo

שפע

קוראת את שלושת פסוקי הפרק הזעיר הזה, על שלוש התמונות השונות שבכל אחד מהם, ומתקשה להבין מה מדביק אותם זה לזה. מה הם עושים באותו המזמור? מה בין שבת האחים יחד (והמנגינה המזדמזמת מאליה), תמונת המשיחה העתיקה, שבה מנטף השמן על הראש ועל הזקן המשתפל, וטל החרמון היורד על הררי ציון?

ואז אני מבינה. זה השפע. שלושה תחומים כאן בחיי אדם ועם. שלוש תמונות של שפע העולה על גדותיו, בשלושה אזורים שונים בנפש.

האזור הראשון הוא האזור החברתי - נועם שבת האחים גם יחד. חוויית השייכות האחווה והקרבה. תחושת השייכות וההכלה הזו, החיבור האנושי, היא התנאי הראשון למצב של שפע ונחת.

האזור השני הוא האזור האישי. תמונת השמן הטוב היורד על הראש ועל הזקן השופע היא תמונת חניכה, או נכון יותר - השלמתה של חניכה וגיבושה לכדי שייכות פנימית לתפקיד, למטרה ולייעוד. זוהי תחושתו של המוקדש לתפקידו, זה שהתלבט וחיפש, ובחירתו הסופית מקבלת גושפנקא מגבוה לאמור: אכן, זהו תפקידך. בין אם כהן אתה מלך או נביא. ובעולמנו - מחנך, יוצר, סופר או מדען. תהיה אשר תהיה, השמן שאתה חש מטפטף על ראשך הוא סימן הברכה והאישור שזהו מקומך ולכך נוצרת. זוהי שמחת הנשימה העמוקה של התרת הספקות.

ולבסוף, האזור השלישי - ברכת המקום הפיזי, והכלכלי. גם מי שמצא את מקומו האישי והחברתי לא יכול לרחף בעולם נטול קרקע, ללא מקום פיזי וגאוגרפי, וללא פרנסה. טל החרמון היורד על הררי ציון, ומעניק להם את ברכת היבול והשפע, מסמן בדיוק את המקום הזה.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הונאת דברים

ספר החינוך פרשת בהר מצוה שלח

שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא נ"ח ע"ב): כיצד? אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, היו חלאים באין עליו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב "הלא יראתך כסלתך וגו'" (איוב ד', ו-ז)... ועל זה נאמר (ויקרא כ"ה, יז): "ולא תונו איש את עמיתו".

שורש מצוה זו ידוע, כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בו. מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם...

ספר החינוך - חיבור על תרי"ג מצוות על פי מנין הרמב"ם, לפי סדר פרשות השבוע. מחברו אינו ידוע אם כי הוא קשור בוודאות לבית מדרשו של הרמב"ן.

Volver al capítulo

המרחם - מרחמים עליו

"וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם... וַה' שָׁב אֶת שבית [שְׁבוּת] אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ..." (איוב מ"ב, ח-י)

תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק ט

החובל בחבירו, אף על פי שלא בקש החובל מן הנחבל [מחילה], הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים, שנאמר: "ויתפלל אברהם אל האלהים" (בראשית כ', יז).

וכן אתה מוצא בריעי איוב, שנאמר: "ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אלים" (איוב מ"ב, ח), מהו אומר? "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו" (שם, י).

ר' יהודה אומר משם רבן גמליאל: הרי הוא אומר: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו'" (דברים י"ג, יח) - זה סימן יהא בידך, כל זמן שאתה רחמן, הרחמן מרחם עליך.

תוספתא - קובץ של ברייתות הלכתיות, אגדתיות וסיפורים מתקופת התנאים שלא נכללו במשנה שערך רבי יהודה הנשיא. על פי המסורת בתלמוד, היא נערכה על ידי רבי חייא ורבי אושעיא, אם כי יתכן שלא מדובר בתוספתא שלפנינו. התוספתא מסודרת על פי סדר המשנה ומביאה הרחבות, דעות חולקות ועוד למובא במשנה.

Volver al capítulo

זקנה ודעת

"בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (איוב י"ב, יב)

"מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (איוב י"ב, כ)

משנה מסכת קינים פרק ג

רבי שמעון בן עקשיא אומר: זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן שנאמר (איוב י"ב, כ): "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח".

אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן שנאמר (שם, יב): "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה".

Volver al capítulo

Eikev: Rainfall, Risk, and Introspection

Toward the end of Parashat Eikev, Moshe informs Benei Yisrael about the unique quality of Eretz Yisrael:

For the land into which you are crossing to possess is not like the land of Egypt, from which you left, where you sow your seed and then irrigate by foot, like a vegetable garden. For the land into which you are crossing to possess is a land of mountains and valleys; you drink water from the rain of the heavens… (11:10-11)

Rashi explains these verses as speaking in praise of Eretz Yisrael, where fields are irrigated effortlessly, by rainwater, rather than requiring manual irrigation. The Ramban, by contrast, claimed that these verses serve as an introduction to the subsequent section, the second paragraph of the daily shema recitation, which warns of the disastrous consequences of the nation’s disobeying the Torah. Moshe informs the people that if they forsake God, He will withhold rainfall, thus causing them to leave the land and settle elsewhere (11:17). The Ramban claims that it is in this respect that Moshe distinguishes between Eretz Yisrael and Egypt. Whereas Egypt enjoys the reliability of the Nile River which served as a constant water source, from which agricultural fields could be irrigated, Eretz Yisrael depends upon rainfall. Benei Yisrael’s ability to survive in the land thus hinges upon their worthiness of God’s blessing of plentiful amounts of rain.

Rav Yechezkel Levenstein noted that this quality of Eretz Yisrael is characteristic of sacred entities. The greater an object’s sanctity, the more fragile it is. The special designation of the Land of Israel as the site of the divine presence, and the privilege of residing there, result in higher risks. The nation’s residence in Eretz Yisrael is a great privilege, and for this very reason it can be so easily disrupted by insufficient winter rains.

Rav Yechezkel added that this applies equally to the human soul. The soul is sacred, and for this reason it can so easily be tainted and corrupted. Rav Yechezkel cites in this context Rabbi Elazar Ha-kapar’s warning in Pirkei Avot (4:21), “Envy, lust and honor remove a person from the world.” According to Rav Yechezkel, this Mishna underscores the fragility of the human soul. Because the soul is so sacred, it can easily become corrupted by the familiar emotions of envy, lust and craving for attention. A person who does not exercise constant diligence and discipline to keep his emotions in check runs the risk of spiritual downfall. The soul, the person’s most valuable commodity, is also the most vulnerable commodity. It must therefore be protected through intensive, ongoing introspection and a dedicated effort to constantly improve.

Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il

Volver al capítulo

Moshe Fasting on the Mountain: Being Great by Being Good

In Parashat Eikev, Moshe recalls the period he spent atop Mount Sinai receiving the Torah, telling the people, “I remained on the mountain for forty days and forty nights; I did not eat bread and I did not drink water” (9:9). The Midrash Tanchuma (Beshalach, 10) cites this description of Moshe’s experiences atop the mountain as a reflection of Moshe’s devotion to Torah: “Moshe selflessly devoted himself [‘natan nafsho’] for Torah…as it says, ‘He was there with the Lord for forty days and forty nights; he did not eat bread or drink water’ (Shemot 34:28).” The Midrash comments that in reward for Moshe’s devotion to studying Torah, God refers to the Torah as “the Torah of My servant, Moshe” (Malakhi 3:22). Through his extraordinary efforts to master the Torah, Moshe succeeded in “acquiring” the Torah as though it were his own.

The simplest reading of the Midrash’s comment, it would seem, is that it seeks to emphasize the importance of minimizing – or at least limiting – physical indulgence as a necessary prerequisite for achieving Torah excellence. Moshe’s forty-day period of study, during which he abstained from food and drink, sets an extreme example that subsequent scholars must follow in more moderate fashion. As the Rambam famously writes (Hilkhot Talmud Torah 3:12), “Words of Torah are not sustained in one who is slothful with regard to them, or in those who learn amid indulgence and eating and drinking…” Students who wish to become accomplished Torah scholars must be prepared to limit, on one level or another, their comforts and worldly pleasures.

Rav Baruch Mordechai Ezrachi, however, in one of his published discourses, suggests a much different reading of this comment of the Midrash. Why, in fact, did Moshe abstain from eating and drinking throughout his forty-day stay atop Mount Sinai? Couldn’t God have provided him with some nourishment during this period?

The Yalkut Shimoni (Parashat Eikev, 9) famously explains that Moshe refrained from food and drink in order to follow the “protocol,” so-to-speak, of the heavenly sphere: “If you come to a city, follow its rules of etiquette.” During his stay in the spiritual domain of the heavens, Moshe felt it was proper for him to follow the “heavenly” protocols; it would have been ill-mannered and unbecoming for him to act like a human while residing among angels. Moshe had to refrain from eating throughout his forty days spent in the heavens as a measure of common courtesy and manners, out of sensitivity to the habits and conventions of his “hosts.”

Rav Ezrachi boldly suggests that this is the “devotion” to which the Midrash Tanchuma attributes Moshe’s success in “acquiring” Torah. Mastery of Torah requires not only devotion to the study of Torah itself, but also to the indispensable prerequisite to Torah: “Derekh eretz kadema la-Torah.” We cannot work to acquire Torah before we work to acquire derekh eretz, basic manners and decency. This is why the Yalkut Shimoni extracts such a basic, “pedestrian” message – “If you come to a city, follow its rules of etiquette” – from Moshe’s superhuman conditions atop Mount Sinai. The greatness of Moshe during this period lay in not only his remarkable self-denial, but also his basic, elementary manners and etiquette. Chazal thus teach that one cannot try to be great before making sure he is good, that proper manners and courtesy must come before our pursuit of greatness in Torah.

Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il

Volver al capítulo

שבנו לירושלים

15 שירי המעלות מסודרים ב-4 קבוצות – 3 קבוצות עם 3 שירים בכל אחת, וקבוצה אחרונה עם 6 שירים, 3 מרכזיים, ו-3 לוויינים של השיר הגדול האחרון:

קכ-קכא-קכב.
קכג-קכד-קכה; שתי הקבוצות הראשונות מקבילות.
קבוצת השיא: קכו-קכז-קכח.
הקבוצה החותמת, מקבילה לשתי הראשונות במזמורים העיקריים: קכט-קל-קלב, והמזמור הגדול החותם יש לו מזמור פותח – קלא; מזמור חותם – קלג, ומזמור ברכה חותם לכל שירי המעלות – קלד.

_________________

שירי המעלות: {קלא} קלב {קלג} / קלד

סדרה אחרונה חלק ב: שיבה למקדש עם משיח בן דוד
שיר שלישי, פתיחה לשיר העיקרי: {מְיַחֲלים לישועה, כמו תינוקות בלי שמץ של גַאֲוָה!}.
שיר רביעי, שיר עיקרי: זכרון דוד שמצא את המנוחה לארון ה' בבית הראשון, בירושלִַם.
שיר חמישי, סיום לשיר העיקרי: {שפע ואַחֲוַת אחים, בציון}.
שיר שישי, חתימת כל שירי המעלות: "בָּרְכוּ אֶת ה'" על הַ-כֹּל!

אחרי תפילת התחנון (קל; כמו קכב אחרי קכא), צריך היה לבוא המזמור העיקרי, על ציון וירושלִַם, אלא שזכרון דוד ומפעלו הגדול לאיחוד שבטי ישראל ולבחירת ירושלִַם כמקום המנוחה, מקום השכינה, מחייב להקדים (קלא) הצהרת צניעות מפי דוד, ובלשון שבועה.

לפני כל המעשים הגדולים הייתה עֲנָוה, וגם בכל הגדולות והנפלאות שדוד חולל "לֹא גָבַהּ" לִבּוֹ, "וְלֹא רָמוּ" עֵינָיו, וראה את עצמו לפני ה' כתינוק תמים, נקי מחטאי גאווה.

מזמור קלב מספר בקיצור שירי את סיפור ארון ה' בקץ נדודיו, אחרי שדוד מבית לחם "אֶפְרָתָה" נטל על עצמו את משימת הדורות עם כל הקושי שבה (="כָּל עֻנּוֹתוֹ"), כבש את יבוס, הפך אותה לעיר דוד, והעלה אליה את ארון ה' (שמואל ב ה-ו).

אז ביקש למצוא את המקום הקבוע למנוחת השכינה ולקץ התלאות, והמקום נתגלה לו בגורן אֲרַוְנה ("בִּשְׂדֵי יָעַר"), במזבח הכפרה ועצירת המגפה (שמואל ב כד), ואז ביקש דוד מנתן הנביא לבנות בית לה', כי לא ייתכן, שמלך בשר ודם "יושב בבית ארזים", ויָשֵן שם במנוחה בעוד "ארון הא-להים יֹשֵב בתוך היריעה" (שמואל ב ז, ב); על זה נאמרה השבועה במזמור – "אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי, אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי... עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה'...".

ה' ענה לדוד (בנבואת נתן) כי בנו, שיֵשֵב על כסאו "הוא יבנה בית לשמי..." (שמואל ב ז, יג), וזה יבטיח את מקום השכינה, ואת כסא דוד "עֲדֵי עַד".

אבל מה נוכל לשיר אנחנו לנוכח שיר מופלא זה?

'מפני חטאינו', ארון ה' נגנז לעולמים! בית ה' חרב פעמיים וכסא דוד נעלם; אמונת משיח בן דוד חקוקה בתודעתנו, אבל נדודי עם ישראל ותלאותיו נמשכים אלפי שנים, ומה אנו יכולים לראות בעינינו?

אנו שבנו לירושלים אחרי אלפי שנות כיסופים – בכל הגלויות, מרוסיה עד אתיופיה, ומתימן עד אמריקה, התפללו וחלמו לשוב לירושלים המאחדת את כל שבטי ישראל, ואנו זכינו לעמוד בשעריה ולאחד אותה תחת דגל ישראל.

זכינו לשיר בה את מזמור קכב בעודנו חולמים ומתפללים מזמור קלב – "...קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ, אַתָּה, וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ... בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ, אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ... כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן, אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ...".

שיר התפילה והכיסופים על מקום המנוחה ועל קץ התלאות, מחייב מזמור חותֵם (קלג), שיר השפע – "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב... כְּטַל חֶרְמוֹן", עם איחוד שבטי ישראל בירושלִַם – "שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד", כי על איחוד ירושלים, כמו על שירת תהילים, נכון לומר בימינו:

'דוד מלך ישראל חי וקיים'!

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד –
ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי, וְלֹא רָמוּ עֵינַי,
וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי –
אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי [תחילה],
כְּגָמֻל (=כתינוק) עֲלֵי אִמּוֹ,
כַּגָּמֻל (=כתינוק לבדו) עָלַי נַפְשִׁי.
יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה',
מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.[1]

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת,
[אנא] זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ (=מאמציו) –
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה', נָדַר לַאֲבִיר (=לא-לוהי) יַעֲקֹב –
אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי,
אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי (=מיטתי);
אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי, לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה;
עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה', מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב!
הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה [בית לחם],[2]
מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר (=בגורן אֲרַוְנה) –
[נזכה ו]נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו, נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו![3]
[אנא] קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ, אַתָּה, וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ –
כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק [כראויים לעבודתך], וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ –
בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ, [אנא] אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ [מזרעו] –
[שהרי] נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד – אֱמֶת, לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה:
מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ – [אבל בתנאי]:
אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי, וְעֵדֹתִי זוֹ (=אשר) אֲלַמְּדֵם –
גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ!
כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן, אִוָּהּ (=רצה אותה) לְמוֹשָׁב לוֹ!
[ואמר]: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד!
פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ (=רציתי בה);
צֵידָהּ (=פרנסתה) בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ, אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם;
וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע (=הצלחה בשירותם), וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ;
שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן [ישועה] לְדָוִד, עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי [מזרעו].
אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת, וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ (=כתר מלכותו).

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד –
הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים, שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד!
כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן,
זְקַן אַהֲרֹן (=כהן גדול), שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו;
כְּטַל חֶרְמוֹן, שֶׁיֹּרֵד [בשפע] עַל הַרְרֵי צִיּוֹן,
כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה –
חַיִּים עַד הָעוֹלָם.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת,
הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה'
כָּל עַבְדֵי ה', הָעֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת!
שְׂאוּ יְדֵכֶם [מִ]קֹדֶשׁ, וּבָרְכוּ אֶת ה' –
[ואִמרוּ לעולים אל הקודש]:
יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן,
[ה'] עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ!

קריאות "בָּרְכוּ אֶת ה'"! במקרא, כמו ברכות הדומות לה, מופיעות לרוב בסוף התפילות, כמו בסוף ספרי תהילים (מא, יד; עב, יח-יט; פט, נג; קו, מח), וכאן, בחתימת שירי המעלות, ומיד אחר כך, בסוף מזמור ראשון של 'הלל הגדול'.

לפיכך, צודקים המתפללים בנוסחי עדות המזרח, שמסיימים תפילות בקריאת 'ברכו', תמיד.

_________________________

[1] בדיוק כך מסתיים מזמור קכא, לקראת "בֵּית ה' נֵלֵךְ", בקכב
[2] ברכת בית לחם יהודה בפי הזקנים לבעז הדגישה את השאיפה לאחדות שבטי רחל ולאה "אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד',
יא), ועל ברכה זו גדל דוד

[3] ארון הברית הוא 'הדום רגליים' של כסא מלכות ה' הבלתי נראה, המוצב משמים לארץ (ישעיהו סו, א)

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

כולנו זקוקים לסליחה

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ..." (א) מתנגן לי בראש במנגינת בית כנסת בימים נוראים. בין ראש השנה ליום כיפור נהוג להוסיף פרק זה בקהילות ספרד ואשכנז. קראתי כי המנהג נוסד על ידי האר"י (ר' יצחק לוריא), אי שם במאה ה-16 ברוח הסתיו הקרירה של צפת ומקובליה. למה דווקא פרק זה? לאר"י היו בודאי סיבותיו שלו, אבל אני מוצאת בפרק הזה הסבר פסיכולוגי עמוק לצורך שלנו בסליחה.

האדם השקוע בתהום הייאוש, בדכדוך עמוק ובאכזבה עצמית מכישלונותיו, פונה לאל ואומר "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ". אני מרגיש אבוד, שוקע במעמקים, במצולות הים, אנא הושט לי יד ועזור לי להתרומם.

דימוי המצוקה האישית כטביעה שולח אותנו לפרק ס"ט המדהים, שבו הופכת מטאפורת הטביעה לנושא מרכזי.

וכך אנו קוראים בתהילים ס"ט: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי" (ס"ט, ב-ג). ובהמשך: "הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה, אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם" (שם, טו). אולי המילה "מַּעֲמַקִּים" נוצרה מחיבור מעמקי – ים/מים למילה אחת? כך או כך תמונת האדם השוקע כה מוחשית בפסוקים הללו.

אני נזכרת בחוויית טביעה נוראה שעברתי כשהייתי ילדה קטנה בת שש. נסענו לטיול, כל ילדי הקיבוץ מכיתות א-ג והגענו לחוף טנטורה, או אולי היה זה שפך נחל אלכסנדר בחוף בית ינאי? אינני זוכרת. לא ידעתי עדין לשחות ומערבולת סחפה אותי הרחק מהחוף... עדיין טעם מי הים המלוחים בפי, תחושת המחנק... ואני מנסה לשאוף אוויר ללא הצלחה כי המים סוחפים אותי מטה, מטה... ואילולא אותו ילד גבוה מכתה ג' (חנן נבו, שלמען ההגינות והתודות אני שמחה להזכירו) שהבחין בי ומשה אותי (ממש כך) מהים הסוער... מי יודע אם הייתי כותבת כאן היום...

תחושת הטביעה עדין כה עזה כשאני נזכרת באירוע, כל כך מוחשית, עד שאני מתקשה להאמין שחלפו 55 שנה מאז. "בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי" (ס"ט, ג) ולא נותר לי אלא לזעוק "הַצִּילֵנִי!" "קְרָאתִיךָ!".

זוהי תחושתו של האדם שבכל פעם מחדש נכשל בניסיונו להתגבר על חולשותיו. אנחנו מנסים להתגבר, להאמין שהפעם זה יצליח אך זה כל כך קשה ושוב אנחנו נופלים... הייאוש העצמי הולך וגובר. האדם כבר לא מאמין בעצמו ושוקע אט אט "בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד" (ס"ט, ג). מידת הדין לא מאפשרת לנו לראות אפילו שביב תקווה.

הדרך היחידה להיחלץ מהטיט הטובעני היא דרך הסליחה.

אנחנו נאחזים במי שמושיט לנו יד ומבקשים: אל תתחשבן אתנו, כי "אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָריָ-הּ אֲדֹנָ-י, מִי יַעֲמֹד?!" (ג) אנו פונים אל מי שיש בגדולתו יכולת לסלוח, לגונן ולהאמין בנו למרות הכול, ולתת לנו צ'אנס נוסף. "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה"! (ד) אם לא תפעיל את מידת ה"אל רחום וחנון..." שלך, אנחנו כביכול אומרים לו, מי יוכל לשרוד את החיים האלה? אתה שמידתך היא "חֶסֶד", אנא סלח "לְמַעַן תִּוָּרֵא" (ד).

כי אם לא תפעיל את רכות הסליחה מי יוכל לעמוד בדרישות ולעבוד אותך? ליראה אותך? ללא סליחת האל, וסליחתנו שלנו לחברינו ולעצמנו אי אפשר להתחיל לעלות ממעמקים, לנשום אוויר ולייחל ל"פְּדוּת" (ז).

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

זעקת הנפש

15 שירי המעלות מסודרים ב-4 קבוצות – 3 קבוצות עם 3 שירים בכל אחת, וקבוצה אחרונה עם 6 שירים, 3 מרכזיים, ו-3 לוויינים של השיר הגדול האחרון –

קכ – קכא – קכב.
קכג – קכד – קכה; שתי הקבוצות הראשונות מקבילות.
קבוצת השיא: קכו – קכז – קכח.
הקבוצה החותמת, מקבילה לשתי הראשונות במזמורים העיקריים: קכט – קל – קלב, והמזמור הגדול החותם יש לו מזמור פותח – קלא; מזמור חותם – קלג, ומזמור ברכה חותם לכל שירי המעלות – קלד.

_______________________

שירי המעלות: קכט - קל
סדרה אחרונה, חלק א': דומה לראשונות

שיר ראשון: "רַבַּת צְרָרוּנִי... כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן" - ברכת הארץ הטובה לא תחול עליהם.
שיר שני: "מִמָּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'... שִׁמְעָה בְקוֹלִי" - גם אם יש בנו עוונות, מצפים לישועה.

הסדרה האחרונה בשירי המעלות חוזרת אל הראשונות, ובמיוחד לראשונה, כשתיאור הצוררים מקביל ומתקשר בפירוש לתיאור הצרות (קכ > קכג > קכט), וזעקת "רַבַּת צְרָרוּנִי" (פעמיים!) ממשיכה בבירור את זעקת הנפש ("רַבַּת") משונאֵי שלום ומשחצנותם (בשתי הסדרות הראשונות). גם מזמורי התפילה והתחנון (קכא > קכה > קל) מתחברים בקלות, וכך גם מזמורי ירושלִַם (קכב > קכה, קכו וקכז > קלב).

הקללה שמאחל המזמור הפותח (קכט) ל-"כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן" היא היפוך הברכה החקלאית המיועדת ל"שִׁיבַת צִיּוֹן... בַּנֶּגֶב" (קכו) - יבולי השדות הפוריים שלהם יהיו "כחציר גגות" שיש בהם לכל היותר כמה שיבולים, ואין יבול של ברכה; אגב זה - למדנו שוב את ברכתו של בעז לקוצרים (רות ב, ד) "בְּשֵׁם ה'", שכל מי שעבר על פני הקוצרים היה מברך "בִּרְכַּת ה' אֲלֵיכֶם" - והם היו עונים - "בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה'".

מן הצרות אל התפילה - כל מי ששמע תפילות של זעקה על חולים, כמו על צרות מכל המינים, מכיר את הקשר בין מזמור קכא למזמור קל - "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים - מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי? עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ..." > "מִמָּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'... שִׁמְעָה בְקוֹלִי...", אך בהחלט מתאים לומר אותם גם בסדר ההפוך - תחילה בקשת סליחה ותחנון, לזכות ב"פְּדוּת" מכל העוונות, ואחר כך, לתאר את עזרת ה' השומר, מגן ומציל אותנו, בצאתנו ובבואנו.

מאתגר ומעניין לחבר אליהם גם את שיר ההצלה מהשיטפון ומהמלכודת (קכד, השיר המקביל מהסדרה השניה).

יציאת מצרים מהדהדת פעמים רבות במזמורי תהלים בכלל, ובשירי המעלות בפרט, וקל לזהות את כל תפילות משה על ישראל במדבר, בתמצית השיר - "אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָ-הּ - אֲ-דֹ-נָ-י מִי יַעֲמֹד? כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה, לְמַעַן תִּוָּרֵא", כלומר, למען ייראוך בחיים, ויעמדו לפניך למרות כל חטאיהם, שכן אם ימותו, מי יישאר לָחוּש ולשיר יראת ה'?!

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת
רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי – יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל [מיציאת מצרים] –
רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי – גַּם לֹא יָכְלוּ לִי!
עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים (=כובשים), הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם[1] –
ה' צַדִּיק – קִצֵּץ עֲבוֹת (=כַּבלֵי שלטון) רְשָׁעִים;
יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן;
יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת[2], שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף (=שלפני קציר) יָבֵשׁ;
שֶׁלֹּא מִלֵּא [מהם] כַפּוֹ קוֹצֵר, וְחִצְנוֹ[3] מְעַמֵּר;
וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים [על פני הקוצרים]:
בִּרְכַּת ה' אֲלֵיכֶם –
בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה'.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת,
מִמַּעֲמַקִּים (=מעומק הצרות) קְרָאתִיךָ ה' –
[אנא] אֲ-דֹ-נָ-י שִׁמְעָה בְקוֹלִי,
תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי –
אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָ-הּ,
אֲ-דֹ-נָ-י – מִי יַעֲמֹד (=יחזיק מעמד)?
כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה, לְמַעַן תִּוָּרֵא (=ייראוך בחיים)!
קִוִּיתִי ה', קִוְּתָה נַפְשִׁי, וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי (=ציפיתי);
נַפְשִׁי [מייחלת] לַא-דֹ-נָ-י –
[יותר] מִשֹּׁמְרִים [המחכים] לַבֹּקֶר,
[כי] שֹׁמְרִים [מחכים] לַבֹּקֶר!
יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה'!
כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת –
וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲו‍ֹנֹתָיו!

----------------------------------------

[1] מענית היא תלם המחרשה לכל אורכו, והנמשל, האריכו זמן שליטתם בישראל.
[2] גגות בתים היו עשויים קורות עץ עם מילוי אדמה מהודקת ב'גלגל', והיו צומחים עליהם שיבולים בודדות.
[3] חוצן הוא מעיל עבודה עם כיס גדול למלא בו יבולים או סחורה.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

התפילה והקטורת

שפע

הונאת דברים

המרחם - מרחמים עליו

זקנה ודעת

Eikev: Rainfall, Risk, and Introspection

Moshe Fasting on the Mountain: Being Great by Being Good

שבנו לירושלים

כולנו זקוקים לסליחה

זעקת הנפש

Pages