הפקעת האדמות והעברת האיכרים מאדמותיהם גרמה בסופו של דבר למרד, ולשכחת יוסף. רק בני ישראל ייזכרו, לרעה, כאלה שזכו לשבת במיטב הארץ, שעה שהמצרים נדדו מאדמותיהם.

שם ה' אינו מופיע בירידת יעקב ובניו למצרים בגלל שזו ירידה לגלות.

בארץ כנען שרר פילוג בין בני יעקב, יוסף איחד את המשפחה בארץ מצרים. כך נקבע לדורות שמחיר הפילוג הוא גלות. 

בנאום יהודה שמע יוסף לראשונה שאביו לא שכח אותו, אלא חושב שהוא מת. דבר זה הביא להתוודעותו אל אחיו. 

בניגוד גמור לפרקי השנאה והמכירה שם לא נזכר כלל שם שמים, כאן ה' מופיע בכל מעשיו של יוסף.

כמו החטא, גם ההיריון של תמר נראה אבוד – התאומים שכבו ב'מצג רוחב' וסיכנו את אמם. ואז הגיע פרץ.

חז"ל מייחסים את הרצון להרוג את יוסף לשמעון וללוי. אלה לא דמיינו שכך הם מאבדים את נחלתם "שכם" - יעקב יפקיע אותה מידם ויתן לבני יוסף. 

פרקנו עוסק במקורות ההכנסה של המשכן: מתרומה במחיר של שווי האדם, ועד לתרומת רכוש כמו בהמות, שדות ובתים.

ערכין בנפשות אדם ואיסור פדיית בהמה לקרבן (א-י)

הפסקה הראשונה עוסקת בערכי האדם המבקש להביא תרומה למשכן בשווי ערכו שלו. לפי הדירוג שמופיע כאן נדמה כי שווי האדם נקבע לפי כוח העבודה שלו. כך איש "שווה" יותר מאישה, וצעיר "שווה" יותר ממבוגר. אם מדובר בהקדשת בהמה לקרבן, לא ניתן להמיר אותה בכסף.

הקדשות אחרות (יא-כד)

פרקנו מורכב משלוש יחידות: מספר מצומצם של מצוות, פסקה של ברכות ופסקה ארוכה של קללות, שבסופם סיכום.

איסורים ומצוות (א-ב)

בשני פסוקים אלו מופיעות כמה מצוות: איסור עשיית אלילים, איסור הקמת פסל ומצבה, איסור קביעת "אבן משכית" (=כנראה אבן עם ציורים עליה שמיועדת לפולחן אלילי) להשתחוות עליה, שמירת שבת, ויראת המקדש. מלבד המצווה האחרונה מצוות אלו מזכירות במידה מסויימת את החלק הראשון של עשרת הדברות שבספר שמות. כך נראה שעל בסיס מצוות אלו תבוא להלן הרשימה הארוכה של הברכות והקללות.

פרקנו פותח בדברי ה' למשה "בְּהַר סִינַי" (א). הנושא המרכזי שעוסק בו הפרק הוא שנת היובל וגאולת קרקעות או עבדים.

שמיטה (ב-ז)

לפני העיסוק בשנת היובל, יש להסביר על שנת השמיטה. כמו המסגרת השבועית שבה שישה ימים אדם עובד וביום השביעי הוא נח, כך גם במסגרת השנים: יש לעבוד את האדמה למשך שש שנים "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ד) ואין לעבוד את האדמה.

יובל (ח-כד)