לנגד עינינו מתפורר סיפור המסע במדבר. לא משברי הנהגה הם עניינם של סיפורי הניסיונות במדבר, אלא משברי אמונה.

זלמן שז"ר, בשירו "אַיֶּכָּה כָּלֵב", מציג את דמותו של כלב כדמות מופת למנהיג עוצמתי, המסוגל לעמוד באומץ מול דעות חולקות ומחלישות. אדם הרואה את הקשיים והסיכונים אך מכיוון שיש לו חזון ומפעמת בו רוח גדולה, הוא מסוגל לראות את האפשרות להתגבר על הקשיים, ולהגיד "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (ל). 

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם...
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י', לג-לה)

תלמוד בבלי מסכת שבת קט"ו ע"ב - קט"ז ע"א

תנו רבנן: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה", פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה [נ' הפוכה], לומר שאין זה מקומה... ולמה כתבה כאן?

כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.

Moshe’s initial appeal to Pharaoh brings him to turn his attention to the Israelites, but the results are disastrous. In response, Moshe is sent by God to speak with Pharaoh a second time. His reaction to this is to say:“The Israelites would not listen to me; how then should Pharaoh heed me, a man of impeded speech!” Rashi notes that this is one of ten times in the Torah that we find the concept of Kal VaHomer (Argumentum a fortiori) -  Moshe makes a simple logical step – if the Israelites would not listen to him, how much more so Pharaoh will not listen.

בפרק הקודם קראנו על שליחת מרגלים ממדבר פארן לארץ כנען, כדי לבדוק את מצב הארץ. המרגלים שחזרו הוציאו דיבה על הארץ, וניהלו וויכוח עם כלב שטען שניתן לכבוש את הארץ, על אף הקשיים.

תגובת העם (א-י)

העם שומע את דברי המרגלים ופורץ בבכי. הם מתלוננים למשה ולאהרן ואומרים שהיה עדיף למות במצרים מאשר לבוא לארץ שבה ימותו גם כך. הם חושבים לשוב מצרימה, משה ואהרן נופלים על פניהם, ויהושע וכלב קורעים את בגדיהם, ומנסים לשכנע את העם שהכול יהיה בסדר, ושהארץ טובה, אך העם בתגובה מבקש לרגום אותם באבנים.

שליחת מרגלים לארץ (א-כ)

ה' מצווה את משה לשלוח אנשים לארץ כנען. לאחר רשימת המרגלים שנשלחים, שביניהם יהושע בן נון, משרת משה, וכלב בן יפונה, משה מבהיר את מטרת שליחת המרגלים: לבדוק מה מצב הארץ והתושבים בה.

המרגלים תרים בארץ (כא-כד)

המרגלים מגיעים ארצה, "וַיָּתֻרוּ אֶת-הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר-צִן עַד-רְחֹב לְבֹא חֲמָת" (כא). הם עוברים בנגב, בחברון ורואים שם את ענקים. מנחל אשכול הם מביאים "זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד" (כג).

דיבור מרים ואהרן על משה (א-ג)

מרים ואהרן דברו על משה, ובעצם "עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (א). הפרשנים נחלקו לגבי זהותה של האישה הכושית (ראו במדור פרשנות). בנוסף הם אומרים "הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'" (ב). הכתוב מציין שמשה (לעומת אחיו?) "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" (ג).

פרקנו מספר שני סיפורים על אודות שתי קבוצות מתלוננים: המתאוננים והמתאווים. הסיפור הראשון הוא סיפור תלונה קצר, כמעט בלי תוכן והסיפור השני הפוך: סיפור עשיר, המכיל בתוכו שני עניינים: התאווה לבשר, ומינוי שבעים הזקנים.

המתאוננים: תבערה (א-ג)

בסיפור התלונה הראשון, התלונה כלל לא מופיעה אלא רק "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" (א). ה' שומע את התלונה, כועס וכתוצאה מכך "וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". משה מתפלל אל ה' והאש נרגעת. המקום נקרא תבערה "כִּי-בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'" (ג).

החצוצרות (א-י)

הכנה נוספת ואחרונה לקראת המסע במדבר: הכנת חצוצרות. החצוצרות עשויות כסף ממקשה אחת ותפקידן כפול: "לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת" (ב). בהמשך הכתוב מסביר שהחצוצרות משמשות גם בשעת מלחמה וגם בעת שמחה ומועד, שהמשותף לזמנים אלו הוא התקיעה שמהווה זיכרון לפני ה': "וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (ט); "וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם" (י).

פרקנו עוסק בשני עניינים: הראשון חגיגות הפסח ותקנת פסח שני. העניין השני הוא נסיעת המחנה לפי הענן.

חגיגות פסח, ופסח שני (א-יד)

לאחר שנה שעם ישראל יצאו ממצרים, הם חוגגים את הפסח "וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ..." (ב). אך אנשים שהיו טמאים לא יכלו לחגוג את הפסח באותה עת, והם תהו "לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ז). משה בתגובה מבקש מהם להמתין לתשובתו של ה'.