חז"ל, בעקבות דברי הנביא, מתארים את בבל כ'טוחנת קמח' במקום לטחון חיטים. נראה שזהו עונש לבבל שהיא תפסיק להיות יצרנית וממילא התרבות המפוארת של בבל תקרוס, בבל תרד מגדולתה ותהיה כמו שפחה.

ישעיהו מנבא על בבל בשצף קצף. מה עשו הבבלים שלא עשו קודמיהם? תשובת חז"ל היא שלבבלים לא היו גבולות במלחמה והם פגעו גם בזקנים. 

איזה מלך כונה עַיִט? האם יתכן שיש אדם שקיבל מפי ה' את התואר אִישׁ עֲצָתִי? והאם אפשר לסמוך על אַבִּירֵי לֵב? מילים וביטויים מהפרק

הפרק מתאר לנו את הקשר עם ה' כקשר של תלות של בן בהוריו - ה' נושא אותנו מהרחם ועד הזקנה. בסוף התפילה מופיע פסוק ד', שזה עיקר עניינו, לצד שני פסוקים נוספים שמבטאים מצבי התקשרות נוספים בין עם ישראל לה'. פסוקים אלה מזכירים לנו שאנו אמורים לייצר תנועה לא רק של תלות אלא גם להיות שותפים לה' ולשאת איתו בהנהגת העולם. 

היהדות כוללת פרטים רבים - מצוות רבות - וזה לכאורה מקשה על האדם שנדרש לקיים את כל הפרטים כולם. איך נכון להתייחס אל כל אותם הפרטים? מהי הגישה הנכונה? על כך בדבריו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.

Parashat Vayetze describes how Yaakov goes to sleep in Luz. He dreams of a ladder set on the ground whose top reached to the sky, and when he awakens, he gives the place a new name: Bet El. The pasuk relates: “He named that site Bet El; but previously the name of the city had been Luz” (Bereishit 28:19). The fact that the Torah repeats the original name hints to us that there was something special about that place even before Yaakov’s sojourn; perhaps there is even special significance to the original name.

בפרקנו שתי פסקות הפותחות בנבואות "הוי", ונבואות נוספות שקשורות אליהן בקשר ישיר או עקיף.

המצור וההצלה הפתאומית (א-ח)

חורבן העמים אותו מנבא ישעיהו, מועצם על ידי תיאור דעיכת הכוכבים שבשמים - מטאפורית ומהותית.

ישעיהו מגיב לתפיסות המקובעות של העם, ומציג בפניהם שני תרחישים שונים בהם מתהפכים היוצרות והמציאות משנה את פניה - לטובה או לרעה. המסר הוא אחד: לא הכל כפי שהוא נראה.

הנביא יוצר זיקה בין תחיית הארץ לבין תחיית האדם והעם מן החוליים של הגלות, ומחזק את ההבנה שהשיקום הרוחני כרוך בתיקון מצבו הגשמי של האדם.