אם נזכור שמשה היה בן שמונים שנה כאשר ניצב לפני פרעה, סירובו של ירמיהו הנשען על צעירותו נדחה באחת. גם בנבואה, לא הגיל קובע.

אני מאמין, כי גם היום מהדהד קולו של הנביא בין שברי ירושלים הקדומה. הוא עדיין קורא לנו להיטיב לראות כי מתחת למציאות הפוליטית והמדינית, רוחשת מציאות אחרת. מתוך הכאב והחורבן, הוא מוסיף להשמיע לנו כי קיים עדיין אמון בעם המיוחד הזה, ועדיין יש תקוה.

ישעיהו מתאר את עבד ה' הסובל. בתלמוד עוסקים בנושא "ייסורים מאהבה". האזינו לרב דוד מנחם העוסק במונח הפרדוקסלי הזה.

"וְגַם מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר ה'" (ישעיהו ס"ו, כא) 

"וגם מהם" - כלומר אפילו מאותם שהיו משוקעים בגוים באיים הרחוקים עד שלא נודע זכרם ולא עלו עם אחיהם בית ישראל מן הגולה ואפשר ששנו קצת מן הדת, אף על פי כן "מהם אקח לכהנים ללוים" - אותם שהיו כבר ממשפחות כהונה ולוים אקח אותם, הכהנים להיות כהנים משרתים לפני והלוים לשרת כמו הלוים לשוררם בשיר בכנורות ובנבלים. 

1973, מלחמת יום הכיפורים, מחלקה כירורגית באיכילוב, החדר של שרופי הטנקים. הרב ישראל מאיר לאו, מתנדב שהפך בין רגע לרב בית החולים, הבין פתאום את עומקו של פסוק יג שבפרקנו.

הסכנה הגדולה ביותר מצויה ב"הר קדשי" (כה), שם, במרומי ההר, בקודש הקדשים, במקום שעיני כל נשואות אליו. הר שאמור להיות מרכז רוחני, מגדלור של מוסר, מעיין של השראה, עלול להפוך בקלות מקור למעשי עוולה.

מהלך שיבת ציון התחיל בחלומות אוטופיים אך בהמשך התרסקו הללו אל קרקע המציאות. רק כך, מתוך החלום ומתוך שברו, יכולה לצמוח הגאולה הבוגרת, זו שצופה אל החלום המושלם, אך יודעת גם את הקשיים והפשרות שבדרך. 

"לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי" (ישעיהו ס"ה, כב) 

ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מז ד"ה דבר אחר 

בעית השמיעה וההקשבה מאפיינת לא רק את הרשעים, אלא גם את אלו "הנשבעים בשם ה' ובאלקי ישראל יזכירו", ואינם מצליחים לשמוע את קול ה' המהדהד בהיסטוריה.

תוכחה (א-יא)

בפסקה זו הנביא מוכיח את ישראל על כך שהם "נִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם ה' וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה" (א). ה' מבהיר שהוא יודע שישראל הם קשי-עורף "מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה" (ד) למרות חטאי עם ישראל, ה' מושיע אותם, למענו: "לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה כִּי אֵיךְ יֵחָל וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא־אֶתֵּן" (י). הוא מודיע להם את הישועה מראש, כדי שהם לא יחשבו שהצלמים הושיעו אותם "פֶּן־תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם וּפִסְלִי וְנִסְכִּי צִוָּם" (ה).