עוד בזמן שמציאות זו נתפשה כבלתי אפשרית ניבא יחזקאל על נפילתה של מצרים בידי בבל. גם ירמיהו וגם יחזקאל מדגישים את הצורך להישען על ה' ולא על יריביו הפוליטיים של האויב.

משל כל-כך ציורי, מלא ומפורט ומדהים נגד הנהגה מושחתת, שאין כמוהו בכל המקרא, אופייני דווקא ליחזקאל.

פרק ל"ד פותח את פרקי הנחמה והגאולה של יחזקאל, ובו מתוארים חילופי הנהגה. הפרק מתחיל בנבואה חריפה נגד רועי ישראל, שניצלו את העם. בעקבות זאת, ה' לוקח על עצמו את ההנהגה. במצב כזה, המלך נקרא נשיא, והוא עבד ה'. 

הפליט מירושלים מגיע והפה הסתום נפתח, מעתה יוכל הנביא לדבר באופן חופשי. אבל האם באמת משתנה משהו בסגנון של יחזקאל?

הנביא מסיים את הפרק בתיאור היחס המזלזל אל הנביא ודבריו. אך תפקיד הנביא הוא להמשיך להשמיע את הדברים, כדי שלבסוף הדברים יהיו מובנים ובעלי משמעות. 

כשעולם ומלואו הריע למנצחים, נשאו הנביאים את קינת המוּבָסים בידיעה ברורה שזה יהיה גם דינם של המנצחים בבוא יומם

פרק ל"ב חותם את הנבואות לעמים. במהלך ההיסטוריה עמים מכים עמים אחרים, ובסופו של דבר כולם מגיעים לעולם המוות. כל מי שהיה נראה בלתי מנוצח, מגיע לאותו מקום. חוץ מעם ישראל.

עוד משל מזעזע מבית היוצר של יחזקאל, מתובל בלעג ובעצב עמוק על החורבן הנורא. למה נמשל הארז ומה יהיה בסופו?

כאשר רואים את המעצמות הגדולות, המאיימות לכבוש את העולם ולהשמיד את ישראל, צריך לא להתפעל ולא להבהל מהן, מפני שלבסוף הן תפולנה. גם באופן אישי, כשאדם מרגיש שהוא נמצא ברום המעלה, עליו לדעת שהוא יכול לפול בקלות, ולכן עליו לעשות את המוטל עליו בצניעות ובזהירות.

ירמיהו וישעיהו ניבאו על סופה של בבל. יחזקאל לא אומר על כך מילה. מדוע?

Pages

x