בתסכולו נואם איוב כנגד חבריו מתוך הבנה שהם משמשים ככלי ביד האל לצערו, מתוך כך, הוא מבקש שלפחות אלוקים יתערב ויצדיקו מולם.

"אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ" (י)

אזכורים לפסוק זה המופיע בפרקנו מופיעים בשלושה פיוטים:

א. בפיוט "צמאה נפשי", שחיבר ר' אברהם אבן עזרא:

צָמְאָה נַפְשִׁי   לֵאלֹהִים לְאֵל חָי
לִבִּי וּבְשָׂרִי   יְרַנְּנוּ לְאֵל חָי
...
רָם עַל כֹּל כְּבוֹדוֹ   כָּל פֶּה יְחַוה הוֹדוֹ
בָּרוּךְ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ   נֶפֶשׁ כָּל חָי

ב. בפיוט "נשמת כל חי" הנאמר בתפילות שבת והחגים בסוף פסוקי דזמרא:

לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו דגשים והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות ודגשים לעיון והעמקה בפרק:

הרשע החי חיים טובים דומה למי שאוכל סוכריה מתוקה וטעימה, שבתוכה מסתתר רעל.

במילים שלנו, כמה פעמים אדם משלם באמת את מחיר חטאיו? וכמה פעמים האשה המוכה או הנאנסת משלמת לבדה את מלוא המחיר?

ריבון העולמים – אם הקול מן הדממה נשלח ממך, אם אליפז ובלדד הם שליחים שלך, אם בדבריהם יש כמו 'שליחות נבואית' – אז אין שום טעם בעימות.

אליפז התימני מנסה להבהיר לאיוב שהוא רשע. האדם הרשע יודע שהוא לא יוכל להצליח לעד בגלל חטאיו, ולכן הפחד של איוב אותו ביטא בפרקים הקודמים מוכיח עוד יותר שאכן הוא רשע.

בדידותו של איוב קשה מנשוא, בעיקר מפני שגם בני משפחתו מתנכרים אליו. תקוותו של איוב היא בספר זכרונו שיחקק לעד.

"טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ" (איוב י"ח , ד) 

שואל בלדד את איוב בלעג:

כלום רוצה אתה להחריב העולם?

וכוונתו: שייסורי איוב לא באו באקראי, אלא לפי כללים קבועים, שבהם העולם נוהג. ואם איוב מתלונן על יסוריו, הרי הוא כמבקש לעקור סדרי בראשית ולהחזיר העולם לתהו ובוהו. והכללים האלה שבהם העולם נוהג, הם לדעת בלדד חוק הגמול, שהרשע סופו לאבדון, ולפיכך עובר בלדד בפסוק הבא לתאר את אבדנו של הרשע.