שירות מתוך מחויבות

בני קהת נושאים על כתפיהם את הכלים המקודשים, ואילו בני גרשון ומררי עסוקים בנשיאת היריעות והקרשים, על ידי העגלות שחולקו להם (ז', ד-ט). מכיוון שמדובר בסוגי עבודה שונים, היינו מצפים לכאורה כי לכל אדם תינתן האפשרות לבחור את העבודה שירצה. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ג, א), יוצא חוצץ נגד עמדה זו:

"זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי" (דברים י', ח), ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו. שנאמר: "ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד" (במדבר י"ח, כג), ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן"

אם יבוא אחד מבני לוי ויבקש לעסוק בעבודה ספציפית, נשיאת הקרשים דווקא או המנורה דווקא בתקופת המשכן, ושירה או שמירה בתקופת המקדש, אין מקבלים אותו. מהלוי נתבעת מסירות מוחלטת ומוכנות שלימה למלא כל צורך שהוא.
מדוע לא ניתנת לאדם אפשרות הבחירה בעבודה ספציפית?

ננסה להבין את משמעות תביעת מסירות זו באמצעות השלכה ל"צבא העבודה" ממין אחר; נוכל לדמיין את הסיטואציה הבאה. עם ההגעה לגיל גיוס, נוכל לראות לויים רבים אשר רוח קרבית פועמת בעורקיהם, וחודשים רבים לפני הבחירה לשירות יסתובבו עם "ארונות דמה" ו"מנורות דמה", כדי להכין את עצמם לנשיאת הכלים. מנגד, צעירים לויים אחרים, ידמיינו את עצמם נוהגים על עגלות הצב הממוזגות ומסיעים בקלות את קרשי המקדש. ודאי, שאלו ואלו היו פונים לאליצפן בן עוזיאל ודומיו כי להשיג פרוטקציות להתקבל למקומות הרצויים. 
אולם למה יכול היה להוביל מצב מעין זה? לאחר כמה זמן, היינו יכולים לשמוע מהקרביים שלא התקבלו לבני קהת, תגובות דומות למה שניתן לשמוע היום – "או שאני בסיירת מטכ"ל או שאני לא משרת". אנשים אינם מבינים כי הם נתבעים לשירות עבור המדינה, ועליהם לעשות את מה שהיא נצרכת לו. צריכים לדעת, שאם הם יתבעו לשרת כטבחים במטבחי צה"ל, אזי עליהם לעשות זאת בנפש חפצה בדיוק כמו שירות בסיירת מטכ"ל או מודיעין.

לקריאת פוסט נוסף בנושא זה

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון