הלל וזעקה

מזמורי ה"הלל" הנאמרים בימי שמחה והודיה כוללים גם הרבה קריאות זעקה של הנתון בצרה ומתחנן לישועה, כמו "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, אנה ה' מלטה נפשי" (ג-ד); "אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא" (קי"ח, כה).

שילוב זה של תחינה לישועה בתוך שירת ההודיה על הישועה הוא מעצם טיבה של שירת ה"הלל", כמו שעולה מנבואת הנחמה של ירמיהו: "רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגויים השמיעו הללו ואמרו הושע ה' את עמך את שארית ישראל" (ירמיהו ל"א, ו). העולה מדברי הנבואה הוא שהבקשה "הושע ה' את עמך את שארית ישראל" היא מדברי ההלל.

והטעם לכך הוא, שבשעה שירא ה' מודה על הישועה שעשה לו ה' הוא זוכר שגם בעתיד יהיה זקוק לעזרת ה' ולישועתו. וכן הדבר גם ב"הלל" שהוא מודה על הישועה שהייתה: "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" (קי"ח, יד), ומבקש על הישועה להבא: "אנא ה' הושיעה נא" (שם, כה).

ועוד: מדרכם של המודים לה' על הישועה שהם מזכירים בדברי הודייתם את הצרה שהיו בה, ואת הזעקה שזעקו לה' על הצרה, ועל כן יש שהמשורר בתהילים מתחנן וזועק הרבה, ומתאונן על הצרות המקיפות אותו, ובאמת הדברים אמורים בהקשר של הודיה, והכוונה לומר: בצרה גדולה הייתי, וזעקתי ונושעתי, ועל זאת אני מודה לה'. 

וזה הביאור לחילופים שבתיאור מצבו של המשורר במזמור קט"ז ובמזמורים דומים לו. בראש המזמור – המשורר מתאר את עצמו שהוא נתון בצרה גדולה וזועק לה' שיציל את חייו "אנה ה' מלטה נפשי" (ד). ובסוף המזמור המשורר מתאר את עצמו שהוא עומד בבית המקדש ומקריב שם קרבן תודה. על פי הקשר הדברים (בייחוד על פי קביעת הדברים במזמורי "ההלל" הנאמר בימי שמחה והודיה) מתברר, כי בשעה שהמשורר מהלל את ה' על הישועה, הוא מתאר את גודל הצרה שהיה נתון בה, ואת דברי זעקותיו הרבות שזעק. ועל ידי תיאור גודל הצרה שעברה מתגברים בלב המשורר רגשות התודה לה' על גודל הישועה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל