בצלאל, האמן שנבחר לבנות את המשכן היה בעל שתי יכולות מיוחדות: האחת - יכולת לקלוט את המשמעות הפנימית הרוחנית העמוקה, מתוך התקשרות מיוחדת עם ה', והשניה - יכולת לבטא את הרעיון הרוחני בכלים חומריים.
"וַאמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אלוקים בְּחָכְמָה ובִּתְבוּנָה וּבְדַעַת" (ג)
מהן חכמת הלב, הבינה, הדעת והמחשבה המיוחדות הנדרשות למלאכת המשכן?
הרש"ר הירש מפרש (בפירושו לפס' ג) ש"עשיית המשכן לא הייתה רק עשייה חיצונית של מעשה אמנותי חיצוני, אלא מפעל הקמת בניין, שכל חלקיו הייתה להם משמעות סימבולית. הרעיונות המתבטאים במשכן ובכל חלקיו יהיו על לב העושים במלאכה בשעת העשייה. רעיונות אלה ידריכו אותם ואליהם יכוונו את ליבם".
כלומר: מלאכת המשכן איננה רק מעשה חיצוני של בניית חפצים לפי תכנית מדוייקת, אלא יש כאן בנייה של חפצים בעלי משמעות סמלית. המשמעות הפנימית העומדת מאחרי כלי המשכן אמורה לבוא לידי ביטוי בכלים, ולשם כך צריך כשרון מיוחד המורכב משתי יכולות:
ראשית - יכולת לקלוט את המשמעות הפנימית הרוחנית העמוקה,
ושנית - יכולת לבטא את הרעיון הרוחני בכלים חומריים.
בפירוש הרמב"ן (לפס' ב) ניתן למצוא הבנה נוספת למהות החכמה המיוחדת של בצלאל:
"... ועוד אמרו יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ והעניין כי המשכן ירמוז באלו והוא היודע ומבין סודו".
כלומר, מלאכת המשכן לא הייתה כשרון אמנותי, אלא מעשה רוחני, ממש כבריאת העולם.
אין מדובר בחכמה חיצונית שניתן ללמוד אותה באופן שכלי, ואין מדובר בכשרון אמנותי רגיל, אלא מדובר בחכמת לב פנימית, שנובעת מהתקשרות מיוחדת עם הקב"ה: מצד אחד האדם משתדל להבין את המשמעות הפנימית הרוחנית של הדברים, ומצד שני הקב"ה משפיע עליו רוח מיוחדת המאפשרת לו את ההבנה הזו. המדרש ביטא זאת כך:
"... בצלאל - בצל אל היית עומד כשהראה לי הקב"ה עשייתה..." (במדבר רבה, וילנא, פרשה ט"ו).
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון