תקשיבו לאמא

"שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב" (א)
מדוע מוסר בא במיוחד מאב, ודווקא תורה מאם?

בדור הזה כבר קשה להבין זאת, אבל מוסר בא מייסורים, ומי שהיה מרביץ מוסר בילדים היה בעיקר האב, שהיה מתיר חגורה ומיַסֵר בשוט או במקל, "בשֵבֶט אנשים"; גם אם נמנע מהפעלת כוח, היה מכה בשוט לשון, בהצלפות חדות מאִמרֵי פיו, כדי ליַשֵר בנים צעירים בכוח אבותם; אם קשה לקבל, שזאת הייתה הנורמה 'החינוכית' אלפי שנים, הבה נקרא במשלי (י"ג, כד; כ"ג, יג-יד) -
"חוֹשֵׂךְ שִבטוֹ - שׂוֹנֵא בנו, ואֹהֲבוֹ - שִחֲרוֹ (=עִם שחר) מוסר";
"אַל תִמנַע מִנער מוסר, (גם) כי תַכֶּנוּ בשבט, לא ימות; אתה בשבט תַכֶּנוּ, ונפשו מִשְאוֹל תַציל";

אבל האֵם (לרוב) רגילה לדבר אל הילדים, לפנות אל לבם, לשכנע בדיבור, וזו מעלת התורה - תחילה התגלה ה' ביציאת מצרים במכות, באותות ובמופתים, ביד חזקה ובזרוע נטויה - ורק משהביא אותם לסיני התגלה בדיבור, במתן תורה.

תורה ניתנה בדברים, לא במכות - אנא רִשמוּ זאת עמוק בלבכם, וגם אבות המוסר מוזמנים לדרך האמהות, "כי בן הייתי לאבי - רך ויחיד לפני אמי" (ד', ג) דַבְּרוּ, אל תְיַסְרוּ -
"... ואַל תִטֹש תורת אמך" (א', ח);
"כי לֶקַח טוב נתתי לכם, תורתי אל תַעֲזֹבוּ" (ד', ב);
"דרָכיהָ דַרכֵי נֹעַם, וכל נתיבֹתֶיהָ שלום; עץ חיים היא למחזיקים בהּ ותֹמכֶיהָ מְאֻשָר" (ג', יז-יח).

באדיבות אתר 929