מזמור זה עוסק ביחס שבין הצדיק לרשע ותורת הגמול. למזמור אין כותרת.

תלונה על הרשעים (א-ז)

המשורר פונה לה': "אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים" (א-ב) ושואל "עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ?" (ג), כלומר עד מתי רשעים ימשיכו לדבוק במעשיהם הרעים והם לא יקבלו את עונשם? מכיוון שהרשעים לא מקבלים עונש, הם חושבים ש"וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" (ז).

מסר ודברי חכמה (ח-טו)

בפסקה זו פונה המשורר לעם: "בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ" (ח) ומודיע להם שה' יודע ומכיר את מעשי בני האדם: "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט… ה' יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל" (ט-יא), וממילא הרשעים לא יצליחו. במקביל מחזק המשורר את הדבקים בה' שדרכם ביסורים: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (יב). המשורר מודיע שה' עושה צדק ועל כן "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב. כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט וְאַחֲרָיו כׇּל יִשְׁרֵי לֵב" (יד).

חוויתו האישית של המשורר (טז-כג)

בפסקה זו המשורר מספר על אירוע אישי שהבהיר לו שרק ה' יכול היה לסייע לו בצרתו: "מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן. לוּלֵי ה' עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי" (טז-יז). אמנם השופטים או המנהיגים הרשעים מבקשים לפגוע בצדיקים: "יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ" (כא), אך ה' מהווה מקום מפלט ובטוח, והוא ישיב לרשעים כגמולם: "וַיְהִי ה' לִי לְמִשְׂגָּב וֵאלֹהַי לְצוּר מַחְסִי. וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹהֵינוּ" (כב-כג).

 

כתיבה: נתנאל שפיגל