מזמור זה יסודו במזמור חוכמה ועוסק ביחס בין הרשעים והצדיקים. המזמור נפתח בכותרת: "מִזְמוֹר לְאָסָף" (א).
רשע וטוב לו, צדיק ורע לו? (א-טז)
המשורר פותח את המזמור בתחושת קנאה בהצלחת הרשעים: "וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי. כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה" (ב-ג). מכאן ועד סוף הפסקה המשורר מתאר את הצלחת הרשעים: "כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם… הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל" (ד-יב). בניגוד לרשעים, המשורר הצדיק לא זוכה לגמול הראוי לו: "אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי. וָאֱהִי נָגוּעַ כׇּל הַיּוֹם וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים" (יג-יד), כך שכל מחשבה על הגמול האלוהי גורמת לו ל"עמל", יגיעה ללא תועלת: "וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל הוּא בְעֵינָי" (טז)
הפתרון (יז-כח)
בחלק השני של המזמור המשורר מגיע לפתרון לבעיה שהעלה בחלק הראשון: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם" (יז). ומהו הפתרון? "אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת" (יח) - אמנם ה' נותן טוב לרשעים, אך הטוב הוא "בַּחֲלָקוֹת", ובסופו של דבר הרשעים יקבלו את עונשם: "כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה" (כ). לאחר שחל המהפך, המשורר מבין שה' תמיד היה איתו, גם בשעות הקשות, בהן הוא לא הצליח להבחין בכך: "כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן. וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ. אֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי" (כג). הגמול האמיתי הוא שהרשעים לא זוכים לקרבת ה' אלא רק הצדיקים: "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי יֱ־הֹוִה מַחְסִי לְסַפֵּר כׇּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ" (כז-כח).
כתיבה: נתנאל שפיגל