פתיחה (א-ב)
פרקנו עוסק בתורת הגמול. בעקבות דברי העם "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה" (ב), הנביא מסביר לעם שני עקרונות בתורת הגמול: "הנפש החוטאת היא תמות" ושניתן לשנות את גמול האדם גם במהלך חייו ולהפוך מרשע לצדיק וההיפך.
הנפש החוטאת היא תמות (ג-כ)
יחזקאל מתאר שלושה דורות: אב צדיק " בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא" (ט); בן רשע "וְהוֹלִיד בֵּן־פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה. וְהוּא אֶת־כָּל־אֵלֶּה לֹא עָשָׂה" (י-יא); ונכד צדיק "וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן וַיַּרְא אֶת־כָּל־חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן" (יד). בניגוד למחשבה של עם ישראל ש"אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה" יחזקאל מודיע שכל אחד מהם יקבל את גמולו לפי מעשיו שלו בלבד: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא־יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה" (כ).
רשע שנעשה צדיק וצדיק שנשעה רשע (כא-לב)
אחרי שיחזקאל הבהיר שהגמול נקבע לכל אדם, בלי קשר למעשי אבותיו, כעת הוא מסביר כי גם במהלך חייו אדם יכול לשנות את גורלו. כך למשל רשע יכול לשוב מחטאותיו, ולא למות "וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל־חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת־כָּל־חֻקוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת" (כא), או לחילופין צדיק שקלקל את דרכיו והפך לרשע – ימות: "וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר־עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל־צִדְקֹתָו אֲשֶׁר־עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר־מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא בָּם יָמוּת" (כד).
המסקנה הכוללת היא "לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה' שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל־פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא־יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן... כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ" (ל-לב).