החובה להקריב קרבן במשכן (א-ט)
"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל " המבקש 'לשחוט' או 'לזבוח' שור או צאן (להוציא עוף) – צריך להביאו כקרבן לה' במשכן. הפרשנים נחלקו האם הכתוב כאן אוסר אכילת חולין בכלל (כך רמב"ן) או שהכתוב אוסר הקרבת קרבן מחוץ למשכן ולא עוסק בשחיטת חולין אלא בריכוז עבודת הקרבנות במשכן (כך רש"י). בכל מקרה הנימוק של הכתוב הוא שאכילה או זביחה מחוץ למשכן היא עבודה לשעירים ושפיכת דם ועל כן אדם נענש בעונש כרת.
איסור אכילת דם (י-יב)
"וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם" (י) שאוכל דם – "וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ". הנימוק של הכתוב הוא "כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (יא) ועל כן אסור לאכול דם.
מצוות כיסוי הדם (יג-יד)
"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם" (יג) שצד חיה או עוף, צריך לכסות את דמה בעפר. הנימוק כאן דומה לנימוק של אכילת דם "כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא" (יד) והכתוב שב ומדגיש על איסור אכילת דם.
הטומאה באכילת נבלה וטרפה (טו-טז)
"וְכָל-נֶפֶשׁ" (טו) שתאכל נבלה או טרפה- יטמא. עליו לכבס את בגדיו, לרחוץ עצמו במים "וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב וְטָהֵר". אם האדם שאכל נבלה וטרפה לא מטהר, "וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (טז) שלא מפורש כאן.