תפילת המתבונן

לא רק פרקי תהילים בסדר אלפביתי יש במקרא. אולי היצירה המקראית הידועה מכולן היא מגילת איכה; גם היא שירה, שירת כאב, קינה. ארבעה מפרקיה בנויים בסדר האלפבית, ואחד מהם אף באלפבית משולש – שלושה פסוקים לכל אות.

כבר תמהו שם על המגבלה הזו שמטיל המשורר על עצמו, המכריחה אותו כביכול לאלץ בחירת מילים שאולי אינן הכי מתאימות, אולי אינן ספונטניות. אבל אין השאלה הזו אלא עניין של אופנה. אנו סוגדים לספונטניות, הכל חייב לבוא מהבטן, אבל שירה ברוב הדורות, צייתה לכללים, ודווקא בהם מצאה את ביטויה המלא. אינה דומה קינת "בני אבשלום בני בני אבשלום" (שמואל ב י"ט, א) של דוד, לקינה המסודרת להפליא שלו על שאול ויונתן (שמואל ב א', יז-כז).

במגילת איכה כבר הראו חוקרים (ראו למשל בפירוש "דעת מקרא" לספר, שחובר על ידי אבי המנוח, ד"ר י"צ מושקוביץ), כיצד האותיות כביכול רצות ומציעות את עצמן לקורא: "חטא חטאה ירושלים", "כל עמה נאנחים", "נִשְֹקַד עול פשעי", "פרשה ציון בידיה"; בכל אלה, וברבים אחרים, האות הבאה ואף אלה שאחריה כבר כאילו מחכות לתורן עוד בפסוק הקודם. מגבלה על היצירה ממש אין כאן.

ואולי יכולה לפיכך מגילה זו להציע לנו הבנה בתופעה: במרכזה של מגילת איכה, במרכז פרק ג', עומדת סדרת פתגמים, הנראים כאילו נלקחו מספר משלי: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", "להטות משפט גבר נגד פני עליון, לעוות אדם בריבו - ה' לא ראה" ועוד (כד-לט; אף המילה "גבר" עצמה, המופיעה כמה פעמים בפרק, אופיינית לספרות החכמה במקרא). האלפבית הוא מסימני החכמה.

ומדוע? מפני שכל עניין קביעת סדר לאלפבית, בגרסה זו או אחרת, הוא כדי להקל על לימוד האותיות. הלא אין סדר טבעי לאותיות, ולפיכך הקביעה השרירותית הזו וחזרה עליה מסייעות ללומד. לעתים קרובות אף חובר שיר על סדר האותיות, ועד היום ילדינו לומדים כך: 'אלף אוהל, בית זה בית, גימל זה גמל גדול'. והעניין הלימודי מתחבר באופן טבעי לספרות החכמה, שהייתה חומר לימוד מרכזי במוסדות הלימוד בעת העתיקה, שבהם למדו כמובן גם קרוא וכתוב.

אף מזמורי האלפבית בתהילים כך הם. אמנם בכולם יש כמובן לשונות תפילה, בדרך כלל במסגרת הפרק, אולם המוטיבציה לתפילה ומרכזה יכולים להיות שונים מעת לעת. "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב, נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (יג-טו) – אלה לשונות שבקלות יכלו למצוא את מקומם בספר משלי כפתגמי חכמה מן המניין.

לא רק אירועי משבר או שיא מעוררים אדם לשפוך את נפשו. גם הבנת העולם, רעיונות מוסר, עמידה בפני החכמה והלקח, גם הם מעוררי תפילה. אולי לא תפילה מתפרצת, אולי לא זעקות בסגנון חסידי ברסלב, אבל גם תפילת המתבונן, המנסה להבין, גם היא תפילה, ולא פחות מתפילות אחרות.

לא רק זועקים וסוערים קיימים בעולם. תקופתנו מעריכה אותם, ואת הספונטניות שלהם, את "ההתחברות" שלהם וה"זרימה" שלהם, אבל גם אחרים קיימים בעולם. גם שקטים יותר, גם מתבוננים, גם מתפעלים מחכמה ומסדר. לא כל הזורם וצועק משובח. גם החושב והלומד יש לו זכות התפילה.

באדיבות אתר 929