נבדל היה נח מבני דורו. רק משנכנס לתיבה החל לחוש את החומרה שבכך, ועל כך זעק בתפילה: "הוציאה ממסגר נפשי" (ח) - מהסגר הנפשי שכבל אותו והבדיל בינו לבין שכניו מסביב.
"כשהיה נח בתיבה, היה מתפלל תמיד "הוציאה ממסגר נפשי" (תהילים קמ"ב, ח)" (מדרש תנחומא נח, יא).
תפילתו זו של נח מבטאת טראגיות, הן שלו עצמו והן של דורו. בזוהר נאמר כי בשעה שיצא נח מן התיבה וראה את החורבן הגדול, פתח ואמר: רבונו של עולם, אתה קרוי רחום וחנון, וכי זו היא רחמנותך? עונה לו הקב"ה בלשון תוכחה: בשעה שאמרתי לך "קץ כל בשר בא לפני", "והנני משחיתם את הארץ", "ואני הנני מביא את המבול", מה עשית? במקום שתתפלל על בני דורך שיינצלו, עסקת בבניית תיבה להצלת נפשך ובני ביתך, ועכשיו תמה אתה על החורבן?!
הזוהר מבטא איפוא את התוכחה שהופנתה כלפי נח על שלא התפלל על דורו. אדם יכול להתפלל כשחש הוא צורך לעשות כן. אדם יכול להתפלל על הציבור רק אם הוא מרגיש את עצמו כחלק ממנו, וחש את כאבו. אם נח אינו מרגיש זיקה לציבור בתוכו הוא שרוי, כיצד יתפלל עליו?
נח היה בודד במועדיו, נבדל משכניו. רק משנכנס לתיבה החל לחוש את החומרה שבכך. עם סגירתו של מכסה התיבה הכיר לפתע במחיצה שהבדילה בינו לבין בני הדור, אלא שמחיצה זו כבר סגרה עליו ויצרה חייץ בינו לבינם.
באותה שעה החל מתפלל וזועק בקול: "הוציאה ממסגר נפשי" (ח). לא רק מסגר חיצוני-פיזי, של קירות התיבה, אלא מסגר נפשי הכובל את הצדיק ומבדיל בינו לבין שכניו מסביב.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון