תמצית הספר

לכאורה, היה משה צריך לפתוח במעמד המיוחד בחורב ובמשמעותו לדורות, ורק אחר כך לתאר את המסע מחורב עד ערבות מואב.

אולם משה הפך את הסדר – תחילה המסע מחורב עד הנה, ואחר כך חזרה אל המעמד. כך הפך המעמד מתחנה אחת במסע (כמו ב"אלה מסעֵי" -במדבר ל"ג, טו-טז), להתגלות חד פעמית, שֶתְעַצֵב את האומה לכל הדורות.

כך עומד פרק ד' בניגוד חד לפרקים א'-ג'. הפרקים הראשונים הם סיפורו של הדור ההוא, ואילו פרק ד' מכוון לדורות הבאים; הוא כבר מכיל בתוכו (כתמצית) גם את קללת הגלות, ואף את השיבה העתידית ממש במילים של סוף הספר – "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ..." (ד',כו; ל', יט), וכל התיאור (כה-לא) מקביל בקיצור (גם בתוכן וגם בסגנון) לפרקי התוכחה של סוף ספר דברים (כ"ח-ל"ב).

בין פסוק א לפסוק ב, אפשר להכניס גם את כל החוקים והמשפטים שבכל הספר, בין מטרתם "למען תִחְיוּ, ובאתם וִירִשְתֶם את הארץ...", ובין אזהרת "לא תֹסִפוּ... ולא תִגְרְעוּ".

פרק ד' הוא באמת תקציר של ספר דברים, ושל הנהגת "הדברים" הממוקדת במשמעות היום בו "עָמַדְתָ לפני ה' א-להיך בחֹרֵב" (י). מכאן יסוד האמונה הישראלית השוללת ונלחמת נגד כל פסל ותמונה אליליים, וזאת אמונת הייחוד (המוֹנוֹתֵיאיסטית), שסוף כל העולם לאמץ אותה – "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם... כִּי ה' הוּא הָאֱלהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (לט).   

הנספח המסכם את פעולת משה במתן תורה לישראל (מא-מט), מוכיח, שפרק ד' הוא תמצית הספר כולו.

באדיבות אתר 929