תחינה להארת פנים

בין פרקי נבואות הנחמה ואחרית הימים משובץ גם פרק תחינה ובקשה. במוקד פרק ס"ד עומדת התפילה לגאולה. כדרכה של תפילה היא נפתחת בשבח לה': לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ לְצָרֶיךָ... בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת... מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ (א-ב). אחרי דברי השבח באה התחינה והיא מורכבת משני חלקים עיקריים, תאור החטא והעליבות של עם ישראל, והציפיה מה' שלא ימשיך לסבול את העלבון. הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא... וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ... וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ. וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ (ד-ו) – זהו תאור החטא. עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה: בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה (ט-י) – זה תאור העונש, החורבן והעליבות. הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק יְקֹוָק תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ עַד מְאֹד (יא) – זו הקריאה לה' שלא להמשיך לסבול את המצב הקיים, אף על פי שאין בה כל תיאור של גאולה עתידית.

מתוך התיאור העגום הזה נשאלת השאלה מה היא ההצדקה לתקווה ולתחינה, מדוע אמור הקב"ה לשנות את מדיניות הסתר הפנים והענישה על חטאי העם (ו), הלא אין נזכרת כאן כלל תשובה, שינוי כלשהו מצד העם, ואף לא בוא זמן הגאולה?

הציפיה לישועה מתבססת על שני יסודות. האחד הוא ויתור המבוסס על הכרה בחוסר היכולת של העם להניע מהלך משמעותי של תשובה, וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ... וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ (ה-ו).

היסוד האחר הוא ההכרה בהיותו של העם עמו של ה', נתון בידיו כחומר ביד היוצר, ולכן רק בידיו של ה' לשנות את הגישה, ולעבור ממידת הדין למידת הרחמים:  "וְעַתָּה ה' אָבִינוּ אָתָּה אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ: אַל תִּקְצֹף ה' עַד מְאֹד וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָוֹן הֵן הַבֶּט נָא עַמְּךָ כֻלָּנוּ" (ז-ח).

ברמיזה עדינה, שאינה מכילה שום התחייבות, מוסיף הנביא ואומר: "ואין קורא בשמך מתעורר להחזיק בך כי הסתרת פניך ממנו" (ו). כלומר, אם בכלל יש ציפיה שעם ישראל יחזור ל"החזיק" בה', יתחזק באמונה, במצוות ובעבודת ה', זה דווקא בסדר העניינים ההפוך: תפסק הסתרת הפנים, והארת הפנים תעודד אותנו להשתחרר מן הדכאון והעליבות ולהשתלב במהלך הישועה.