תחושות קשות

התחושות העִיקריות מבחינתי בפרק זה הם של נִיכור וְזָרוּת. אדם חש שמי שאמור להיות לצִדו ובקרבתוֹ הוא זה המתרחק ממנו, ועוד יותר מכך: דווקא הקרוב יותר נחשב למתנכר הקיצוני יותר. דומני שיסודו של הניכור במקורותינו הוא ביחס שהיה בשלב מסוים בין יוסף לאחיו: "וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם... ויכר יוסף את אֶחיו והם לא הִכירוהו" (בראשית מ"ב, ז-ח).

מתוך כך כתבתי באחד משירי: "שאין אדם מתנכּר אלא למכִּיריו בלבד". שהרי לגבי זרים לנו נכון להשתמש בתיאור של "התעלמות" או "ריחוק", ולא של ניכור.

נוכל למנות כאן בדברי איוב מספר ביטויים רלוונטיים. "תכלימוני" (ג), "תהכרו לי" (ממש שייך לפעולת ההתנכרות) (ג), "ולא אֵעָנה" (ז), "ויחשבני לו כצריו" (יא), "אחי מעלי הרחיק ויודעי אך זרו ממני" (יג). "אַמהותי לזר תחשבוני" (טו), "נכרי הייתי בעיניהם" (טו), "רוחי זרה לאשתי, וחנותי לבני בטני" (יז) ועוד.

ככל שאדם במצוקה עמוקה יותר כך רגישותו גדלה ובאותה עת סף האכזבה שלו מאחרים רגיש ביותר. איוב חש אפוא לא רק בלתי מובן על-ידי קרובֵי חייו, אלא גם עזוב, מנוכר ונרדף.

עד כמה הוא חש עזוב מבני דורו אפשר ללמוד מפסוק כה: "ואני ידעתי גואלי חי, ואחרון על עפר יקום". איוב מבטא כאן תקווה ואמונה שבשלב כלשהו בעתיד יהיה מישהו על פני האדמה שיצדיקנו, מישהו שיבין ויזדהה עִם סבלו. ממד זה מעצים את תחושת הבדידות שבהווה אך בכל זאת משאיר פתח להזדהות עתידית ובמובן זה ייאושו לא שולט בו לגמרי.

אכן ההתמודדות עִם אדם קרוב המצוי בסבל גדול היא קשה וכמעט בלתי אפשרית. רעיו של איוב אינם מסתפקים בדרך-כלל בהפנמת סבלו ואבלו, אלא מנסים להצדיק את גורלו ולהוכיחו בדברים. הדבר חורה בוודאי לאדם שהיה מרכזי ביותר בעבור רבים, שנהגו לחפש את קרבתוֹ.

איוב אינו מכחיש את האפשרות ששגה (פסוק ד), כמו-כן קרבתוֹ לאל עמוקה מכל מה שהם יבינו, וזאת גם מתוך סבלו הנורא "ומבשרי אחזה אלוה" (כו). במילים אחרות איוב למעשה טוען כנגד רעיו שתפקידם אינו לגעור בו ובוודאי לא להגביר את בדידותו ולהעצים את ניכורם. ליטוף והקשבה ולא שיפוטיות היו אולי מאפשרים לוֹ לגלות בתוך עצמוֹ את הקרבה לחיים.

באדיבות אתר 929