תורת הגמול של בלדד

בלדד, רעהו השני של איוב המדבר בפרקנו, מדבר על צדק ומשפט, או על מה שנקרא בפינו תורת הגמול:

"הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק: אִם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לוֹ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם: אִם אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל אֵל וְאֶל שַׁדַּי תִּתְחַנָּן: אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ" (ג-ו)

קיימת נטייה לראות בכל ספר איוב ויכוח על תורת הגמול ועל הצדק והמשפט. אך זה אינו בהכרח נכון! תורת הגמול בשלב זה היא מענהו של בלדד השוחי. אליפז עסק בטובו הכללי של הקב"ה ולא בצדקתו בכל מקרה פרטי. הוא לא הביא לשולחננו תורת גמול מסודרת. בלדד עושה זאת. אליפז יסד את עיקר דבריו על שמץ חזיון. בלדד מייסד את דבריו על מסורת אבות:

"כִּי שְׁאַל נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם: כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ: הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים" (ח-י)

המסורת לדורותיה עסקה רבות בתורת הגמול, הצדק והמשפט.

ממילא חייב בלדד למצוא הצדקה לדבריו ולמצבו הביש של איוב במעשיו של איוב ובניו. הוא פותח את דבריו בזהירות בחטאי הבנים דווקא. גם המקרא רמז לחטאים אלו, ל'ברכת א-לוהים' שחטאו בניו במשתאותיהם, שעליה העלה איוב עולות לכפר עליהם. לחטאיו האפשריים של איוב הוא רומז בלבד:

"הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם: עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ: כֵּן אָרְחוֹת כָּל שֹׁכְחֵי אֵל וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד: אֲשֶׁר יָקוֹט כִּסְלוֹ וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטַחוֹ: יִשָּׁעֵן עַל בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד יַחֲזִיק בּוֹ וְלֹא יָקוּם" (יא-טו).

הוא מציע לאיוב דרך תשובה ("הן א-ל לא ימאס תם"; כ) ודרך תפילה ("אם אתה תשחר אל א-ל"; ה). על טענת איוב "מה כחי כי איחל" (ו', יא) טענה שכוונה נגד האופטימיות של אליפז, המצפה לישועה אך אינה יכולה להתחייב מתי תבוא ישועה זו, עונה בלדד על פי תורת הגמול: "כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך" (ו). הוא מבטיח בשם הצדק גמול טוב מיידי.

כאן נפתח הפתח לוויכוח הגדול, (אך בשום פנים לא היחיד!) על צדקת משפטו של איוב.