תופעה הראויה ללעג ולבוז

ושוב בלי שום זיקה לחלוקת פרקים, מופיע בסוף פרק כ"ד (מפסוק כג) עוד קובץ משלים קצר - "גם אלה לחכמים" - משלים דומים בסגנונם לקובץ הקודם, מחכמים לא ידועים. המשל החותם הוא אחד התיאורים המרשימים ביותר נגד העצלות, שמופיע בלשון דומה כבר בפרק ו' (ו-יא), וחוזר כאן (כ"ד, ל-לד); בין שני המשלים נאסוף עוד כמה מפסוקי המאבק נגד העצלות, שאנו מוצאים בספר -

1. לֵך אל נמלה עָצֵל, רְאֵה דרכיה וַחֲכָם –
אשר אין להּ קצין, שֹׁטֵר ומֹשֵל – [ובלעדיהם היא]
תָכין בקיץ לחמהּ, אָגרה בַקציר מאכלהּ;
עד מתי עָצֵל תשכב? מתי תקום משנתך?
מעט שֵנוֹת, מעט תְנוּמוֹת, מעט חִבֻּק ידים לִשכָּב –
וּבָא (=ויֵעָלֵם מהר) כִמְהַלֵך רֵאשֶךָ (=העוני שלך),
וּמַחסֹרךָ [יתמלא] כאיש מָגֵן (ו', ו-יא).

2. אֹגֵר בַּקיץ בֵּן מַשְׂכּיל – נִרדָם בַּקציר בֵּן מֵביש (י', ה);
מֵחֹרֶף, עָצֵל לא יַחֲרֹש, ושָאַל (=ויבקש יבול) בַּקציר וָאָיִן (כ', ד);
תַאֲוַת עָצֵל תְמיתֶנוּ, כי מֵאֲנוּ ידיו לעשות (מלאכה; כ"א, כה);

3. על שדה איש עָצֵל עברתי, ועל כרם אדם חֲסַר לב –
והנה עלה כֻלוֹ קִמְשׂׂנים, כָּסּוּ פניו חֲרוּלים,
וגדר אבניו נהרסה –
וָאֶחֱזֶה אנכי, אָשית לבי, ראיתי, לקחתי מוסר –
מעט שֵנוֹת, מעט תְנוּמוֹת, מעט חִבֻּק ידים לִשכָּב –
וּבָא (=ויֵעָלֵם כְּ)מתהלך רֵישֶךָ (=העוני שלך),
וּמַחסֹרֶיךָ [יתמלא] כאיש מָגֵן (כ"ד, ל-לד).

ההבדל העמוק בין התורה והמוסר לבין החכמה מתבלט ביחס לעצלות, שאיננה עבירה, ואיננה תועבה, ואין בה פגם מוסרי, אבל בעיני החכמה היא ממש אסון (כמו הסכלות), וגם תופעה הראויה ללעג ולבוז בלשון ציורית, מצחיקה ובוטה, כמו תיאור העָצֵל, שאין לו כוח לצאת מביתו, כאילו אריות מסתובבים בחוץ, ואין לו חשק להרים יד מן הצלחת אל הפה, ואף לא יקום ממיטתו גם כשהדלת נפתחת, ועוד חושב את עצמו חכם –

טָמַן עָצֵל ידו בַּצלחת, גם אל פיהו לא יְשיבֶנה (י"ט, כד);
אמר עָצֵל: אֲרי בחוץ, בתוך רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ (כ"ב, יג);
אמר עָצֵל: שַחַל בחוץ, אֲרי בין הרְחֹבוֹת;
הדלת תִסוֹב על צירהּ, ועָצֵל על מטתו;
טָמַן עָצֵל ידו בַּצלחת, נִלאָה לַהֲשיבהּ אל פיו;
חכם עָצֵל בעיניו [יותר] משבעה משיבֵי טָעַם (=חכמים; כ"ו, יג-טז).

באדיבות אתר 929