כל הפרשנים מפרשים את הפסוק: "ואמר עם תעי לבב הם והם לא ידעו דרכי" (י) כמשמעותו הנראית לעין במבט ראשון, אך אם נעמיק במילותיו נראה כי את הפסוק שלפנינו יש לפרש בדרך אחרת.
כל הפרשנים - ישנים וחדשים כאחד - מפרשים את הפסוק "ואמר עם תעי לבב הם והם לא ידעו דרכי" (י) כמשמעותו הנראית לעין במבט ראשון: "ואמרתי (גמרתי בדעתי) כי הם עם שלבבם תועה, שהם מבקשים לסור מהדרך הנכונה אשר אני מורה אותם והם מסרבים להכיר את דרכי" (עמוס חכם בפירושו 'דעת מקרא' לתהילים).
ננסה להראות, כי לא כך הוא פירושו הנכון של הפסוק שלפנינו, וכי המפתח להבנתו הנכונה של פסוקנו טמון במשמעותה המיוחדת של התיבה "ואמר", וכן במשמעותה המיוחדת והבלתי שגרתית של האות וי"ו שבראש המלה "ואמר", וזו שבראש המלה "והם".
הפועל "אמר" מורה, כידוע, לעתים על מחשבת הלב, ולא על אמירה בפה. אך לא זו בלבד שהתיבה "ואמר" מורה לפעמים על מחשבה ולא על אמירה, אלא שעל פי רוב היא מורה על מחשבה מוטעית. כמו למשל: "ואמר: אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב - ולא שבה" (ירמיהו ג', ז) - סבור הייתי מתוך טעות, כי היא תשוב אלי, אך לא כן היה.
אף בפסוקנו משמש "ואמר" במשמעות מחשבה מוטעית. ה' מעיד על עצמו, כי ארבעים שנה היה שרוי בריב וקטטה עם עם ישראל "ואמר: עם תעי לבב הם" - תחילה סבור הייתי בטעות, שאינם אלא תועי לבב, כאותו שה אובד שתעה מן הדרך הנכונה שלא בזדון אלא בטעות (השווה תהילים קי"ט, קעו: "תעיתי כשה אובד..."). "והם לא ידעו דרכי" - ואולם (הוי"ו שבראש התיבה "והם" במשמעות: ואולם) לבסוף באתי לכלל דעה, שאין הם בכלל תועי לבב, אלא מזידים הם, שאינם פותחים את לבם לדעת את הדרך הנכונה בעיני ה'. אשר על כן נשבעתי בכעסי שדור זה לא יבוא לארץ מנוחתי.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת