תוספת סיכון

תומכי קורח מתמקדים בכיבודים ובזכויות, ומתעלמים לחלוטין מן הסיכונים, המאמץ, האחריות והעבודה הקשה הכרוכים בתפקיד. העובדה שהאדמה בלעה את דתן ואבירם, העובדה שמטה אהרן פרח — כל אלה אינם יכולים להפיס את דעתם. אכן הוכח שמשה ואהרן הם הנבחרים ושאי־אפשר להתמודד נגדם, אולם עדיין שוררת קנאה: מדוע הם זכו ולא אנחנו?

רק כאשר באו בני ישראל אל משה, לאחר תום כל פרשת קורח וספיחיה, וטענו, "כולנו אבדנו, כל הקָרֵב אל משכן ה' ימות, האם תמנו לגוֹע" (י"ז, כז-כח) — מתבהר העניין. רק עתה הבינו שהקירבה אל ה' אינה רק זכות אלא גם אחריות גדולה וסכנה גדולה. אחרי שראו במות מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת, הבינו למפרע את מות שני בני אהרן. אחרי שאהרן עצר את המגפה במחתתו, הבינו בני ישראל שלא כל אחד יכול ליטול מחתה ולהקטיר: אפשר גם להישרף באשו של ה' בעת ההקטרה. אז הבינו שקדושת הכהונה אינה התנשאות. כעת התבאר להם מושג הכהונה באופן אחר לגמרי.

ה' אומר לאהרן: "אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עוֹן המקדש, ואתה ובניך אתך תשאו את עוֹן כהֻנתכם" (א), "ושמרתם את משמרת הקֹדש ואת משמרת המזבח ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" (ה). 

עבודת הקדושה, על שלל סכנותיה, מסורה בידי הכוהנים והלוויים, שומרי משמרת הקודש. לצורך כך הם פנויים מכל עבודה אחרת, "ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (כג), ה' הוא נחלתם. זוהי מלאכתם בקודש, והם נוטלים את שכרם מעם ישראל — מתנות כהונה, תרומות ומעשרות: "כי שכר הוא לכם חֵלֶף עבֹדתכם באֹהל מועד" (לא).

עתה, לאחר שהכיר העם בגודל האחריות והסיכון שבתפקיד הלוויים והכוהנים, ועמד על המחיר שהם משלמים — ויתור על נחלה, סיכון מתמיד, נשיאת העוון — עתה יכולה התורה לפרט בהרחבה את מתנות הכהונה.

הנכונות של העם לתת מעשר מכול ללוויים, היא ההיפוך הגמור של חטא קורח ועדתו — ותיקונו: ההכרה בחשיבות תפקידם של הלוויים, וההודאה על שנטלו עליהם את משימת ההתמודדות היומיומית עם הדריכות, המתח והסכנה שבעבודת המשכן.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר