תובנות מסיור באדום

אני זוכר היטב את התדהמה שאחזה בי בסיור בעבר הירדן עם פרופ' חיים בן-דוד, כשניצבנו, מול 'סלע-אדום' (כ-4 ק"מ מבּוּצִירַה =בּצרה, בירת אדום העתיקה), וחיים הראה לי את תבליט הניצחון של 'נַבּוּנָאִיד' מלך בבל, המעט שנותר חרות על הסלע בגובה של 90 מטר מעל התהום!
המלך הבבלי (האחרון!) סוגד לירח ולשמש. פתאום הבנתי מי היה "מאת ה', וציר בַּגוים שֻלָח" (א), להחריב את אדום.

מה קרה לפני כן? יהודה וירושלִַם חרבו ביד נבוכדראצר מלך בבל, כמו שאר הממלכות מסביב – רק אדום נותרה, שורדת בהרים הגבוהים, חוגגת ולועגת ליהודה האחות החרֵבה (יא-יב). לכאורה, יעקב הפסיד את הכל (כמו אז בבריחתו לחרן), ועֵשָו לבדו זכה:
שֹׁכנִי בְחַגוֵי סלע מְרוֹם שִבתוֹ
אֹמֵר  בְּלִבּוֹ – מי יוֹרִדֵנִי ארץ (ג);                                           

מצודות הסלע הגבוהות בהרי אדום תרמו תרומה עצומה לביטחון העצמי של האדומים הגֵאים, שאפילו מעצמת העל הבבלית לא תנסה לפרוץ אל מרומי המצודות השוכנות בנקיקי סלע, ובתוכם, כמובן, מצודת 'סלע אדום', שם התבצרו כנראה אנשי בצרה, עיר הבירה, ובהם ראשי אדום ושריה.
ואכן, צבאות בבל בהנהגת נבוכדראצר לא ניסו לכבוש את אדום ולהחריבה, ואילו האדומים סייעו לבבלים, ואף הסגירו פליטים יהודים שברחו (יד).

אולם ירמיהו (מט) ועֹבדיה נשאו בדבר ה' חזון חורבן לאדום שלא תימלט מעונשה ביום ה', וחורבנה יהיה מוחלט:
אם תַּגבּיהַ כַּנשר,                                                    
ואם בין כוכבים שׂים קִנֶּךָ
מִשָׁם אוֹרידךָ נאֻם ה' (ד);          

בזמן הנבואה היה חזון זה הפוך ממה שראה כל אדם בעיניו - יהודה וישראל חֲרֵבוֹת ואדום גֵאָה ושורדת. מה באמת דחף את המלך הבבלי 'נַבּוּנָאִיד', שהיה נוטה לעסוק בהגות דתית, חופר מקדשים עתיקים, מחולל שינויים דתיים בפולחן האלילי הבבלי (בהשפעת אמו, ולמורת רוחם של כוהני בבל), לצאת למסע מלחמה נגד אדום, בדרך אל נְוֵה המדבר 'תֵּימָא' בערב הצפונית, שם התבודד כמה שנים?   

המלך הבבלי אולי היה אומר שנשלח על ידי אליליו. הנביאים אמרו שיקום שליח מאת ה', ותפקידו יהיה להחריב את אדום ולהעניש אותה. 'נַבּוּנָאִיד' עשה זאת, וזה היה ככל הנראה מסע המלחמה האחרון של מלכי בבל, הפרק האחרון של "יום ה' על כל הגוים" (טו), כ-14 שנה לפני נפילת בבל לידי כּוֹרֶש.

בעוד המלך הבבלי יוצא הדופן מתבודד, בבל נשארה מפוררת בתוכה, תחת יורש העצר 'בֵּלשאצר בן נַבּוּנָאִיד'; שמו ידוע לכל מן המשתה בו חזה דניאל (פרק ה) את 'הכתובת על הקיר' המבשרת קץ למלכות בבל הכשדית; שערי בבל נפתחו לפני כּוֹרֶש מלך פרס, והוא שנתן ליהודים לחזור ליהודה ולירושלִַם ולהקים מחדש את בית המקדש.

עוד פסוקים סתומים (ו-ז) התפרשו לי באותו סיור בהרי אדום:
איך נֶחְפְּשׂוּ (=נחשפו) עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו (=נתגלו מסתוריו)?
עד הגבול שִלחוך (=שלחו עליך את האויב)
כֹּל אנשי בריתך, הִשִּיאוּךָ (=שהשלו אותך לבטוח בהם),
יָכלוּ לך אנשי שלֹמך (=שעזרו לאויב ללכוד את מבצריך),
לַחְמְךָ (=מלחמתך כשלה כי),
ישימו מָזוֹר (=מוקש ומלכודת) תחתיך,
אין תבונה בו (=להינצל ממנו);

ככל הנראה, סייענים מואבים, שישבו על גבול אדום והיו 'אנשי ברית', הם שהסגירו את מבצרי הסלע לידי הבבלים. גם זה היה עונש של מידה נגד מידה לאדום, אשר עסקה בהסגרת פליטים ושרידים ובהובלת שיירות עבדים, במשך דורות; אכן כך סיכם עֹבדיה את עונשה של אדום:

כאשר עשית יעשה לך,
גמֻלךָ ישוב בראשך;
כי כאשר שתיתם (=חגגתם) על הר קדשי,
יִשתוּ כל הגוים (את כוס התַרעֵלה) תמיד,
ושָתוּ ולָעוּ (=בלוֹעַ), והיו כלוֹא היו" (טו-טז).

אולם אחרית החזון הנבואי – "ויָרשוּ הנגב את הר עֵשָׂו..." (יט-כא) – נתקיים רק בימינו, כאשר הר הנגב בואכה אילת הפכו חלק ממדינת ישראל.  

באדיבות אתר 929