תהפוכות המלחמות על ארץ ישראל

תחילת הפרק (יא, א-ד) היא תקציר של פרק ז – דניאל כדרכו, מזכיר שמות עתיקים כקוֹדים, ושום שליט יווני לא נזכר בשמו. כך אפשר היה לקרוא את התיאורים ההיסטוריים המפורטים ביותר, כבעלי משמעות גם אחרי דורות רבים.

דניאל תמך במלכי פרס ומדי הראשונים – "עָמְדי למַחֲזיק וּלמָעוֹז לו", שתמכו ביהודים, מכורש ודָרְיָוֶש עד אַרתַחשַשׂתָא ה-1, וכולם כלולים בקוד של "דָריָוֶש המָדי" (יא, א). אחריהם יעמדו לפרס עוד 3 מלכים קשים (=החיות של פרק ז), ובימי הרביעי (=דריוש ה-3) נפלה פרס בידי יון (=אלכסנדר מוקדון), שישתלט על 4 רוחות השמים כשליט-על, אבל מותו המוקדם בבבל הביא להתפרקות מלכותו ל-4 יורשים (=הדיאַדוֹכים), וארץ-ישראל נפלה בידי תַלמַי [לַגוֹס ויורשיו], "מלך הנגב", למשך 4 דורות (=כמאה שנה; 198-301 לפנה"ס)!

אבל "מלך הצפון" (=משפחת סֶלֶוּקוֹס-אַנטִיוֹכוֹס) לא ויתר, והמלחמות נמשכו.

ניסיון יוצא דופן להשכין שלום עם חתונה מלכותית (כמקובל בעולם העתיק) התנפץ בגלל קנאה ומזימות ורצח. "ולקֵץ שנים יִתחַבָּרוּ (תלמי ה-2 עם אנטיוכוס ה-2), ובת מלך הנגב (=בֶּרֶניקי) תבוא אל מלך הצפון [שהרחיק את אשתו לַאוּדיקֵי לטובת בֶּרֶניקי], לעשות מֵישָרים (=שלום), ולא תַעצֹר כוח הזרוע [להגן עליהם מנקמת לַאוּדיקֵי], ולא יַעמֹד (=יורעל אנטיוכוס ה-2) וּזְרֹעוֹ (=צְבָאוֹ), ותִנָתֵן [להריגה] היא (=בֶּרֶניקי) ומביאיה, והַיֹלְדָהּ (=הבן שלה), וּמַחֲזִקָהּ בָּעִתים (=באותו הזמן ימותו שני המלכים); ועָמַד מִנֵצֶר שָרָשֶיהָ כַּנוֹ (=תלמי ה-3 אח בֶּרֶניקי)... ויָבֹא במָעוֹז מלך הצפון (=סלוקוס ה-2 לנקום), ועשה בהם [חָיִל] והחזיק [כמה שנים בסוריה, ויאסוף שלל רב]... [אך לבסוף ייאלץ לוותר] ושב אל אדמתו; וּבָנָו (=אנטיוכוס ה-3 ותלמי ה-3 וה-4) יִתְגָרוּ (=מלחמות)..." (יא, ו-ט).

כאן (יא, ט-טז) מגיע התיאור המפורט לשני הקרבות המכריעים – הניצחון הגדול-האחרון, של "מלך הנגב" (=תלמי ה-4) בקרב רפיח (217 לפנה"ס), ואחריו הניצחון המכריע של "מלך הצפון" (=אנטיוכוס ה-3) בקרב בַּניָאס (200 לפנה"ס), והשתלטות מלכי "הצפון" על "ארץ הצבי", שהביאה לבסוף לחילול המקדש.

אנטיוכוס ה-3, המנצח הגדול, אף השיא את "בת הנשים" שלו (=קְלֶאוֹפַּטרה) לתלמי ה-4 כדי להשתלט על מצרים (ולא הצליח בכך; יא, יז), והעניק לירושלים ולמקדש זכויות יתר ביד נדיבה (כדָריָוֶש וכאַרתַחשַשְׂתָא מלכי פרס), ואף נתן לשמור על 'חוקי האבות',[1] אבל הוא ייכשל מול כוחה העולה של רומא באיים, "ונכשל ונפל" (יא, יט) – אז יופיע הרשע האמיתי, אנטיוכוס ה-4 ה"נִבזֶה" (יא, כא), שישוב ממלחמתו במצרים, וישדוד את המקדש בירושלים,[2] ויביא לחילולו הנורא עד "השִקוּץ מְשֹמֵם" (הפסל היווני; יא, לא).

זה המאורע שזעזע כל כך את דניאל, ורק בגללו הוא מתאר את כל פרטי המלחמות שנגזרו משמים – בזיכרון ההיסטורי שלנו זו רק ההקדמה לניצחון החשמונאים ולנס חנוכה, ואילו דניאל נעצר בחילול המקדש היהודי על ידי השלטון היווני-סלווקי יחד עם "בני פָּריצֵי עמך" "ומַרְשיעֵי ברית" (יא, יד, לב), אשר העמידו "חזון" של הזדהות עם הממלכה השלטת (="הצפון") נגד כל אלה שתמכו בתלמיים, והשתלבות והתבוללות בדת ובתרבות ההלניסטית, עם כל שחצנותו של "המלך", שעשה "כִרְצֹנוֹ... ויִתגַדֵל" (יא, לו).

מפתיע ומזעזע לגלות, ש"מַשְׂכּילֵי עָם" ייכשלו, בשלב הראשון, במלחמות נגד הרשעים-המתיוונים, כדי "לִצְרוֹף בהם ולבָרֵר" (יא, לג-לה) – האם כוונתו לחסידים שנהרגו במערות במדבר יהודה כי סרבו להילחם ביום השבת?[3] או שמא הוא כבר צפה את מוֹת מתתיהו החשמונאי, ואת נפילת כל בניו, אלעזר ויהודה המקבי, וגם יונתן בקרבות, ושמעון, הנשיא הראשון למדינת החשמונאים, שנרצח בידי חתנו?[4]

האם צפה דניאל נס שמימי, שישנה את העולם, ולא התרצה בניצחון חשמונאי?  

_______________________

[1] ראו מ' שטרן, התעודות למרד החשמונאים (תשל"ג), עמ' 42-32.
[2] ספר מקבים-א, פרק א'.
[3] מקבים-א פרק ב', לא-לח.
[4] מקבים-א סוף פרק ב'; פרק ו', מג-מו; פרק ט'. ט-כג; פרק י"ב, מב-נב; פרק ט"ז, יא-יז.

באדיבות אתר 929