תהליך נפילת בבל

ירמיהו הזהיר שנים רבות מפני "הרָעָה מצפון" שתבוא בתור עונש מאת ה'; לאחר ההכרעה ההיסטורית בקרב כַּרְכְּמיש זעק ירמיהו 'כניעה' בידיעה ברורה, שכל מרד יביא לגלות וחורבן. אבל הוא לא מצא בבבל שום נקודת אור, בניגוד לכל אלה ששאפו להשתלב במרחב מאז ימי אחז ומנשה.

ירמיהו רתח על פשעי בבל יותר מכל יריביו, ותוכיח מגילת הנבואות שנכתבה במיוחד רק כדי לקשור אליה אבן, ולהשקיע אותה בנהר פרת (נט-סד), ממש כמו נבואת הניפוץ ("מַפָּץ אתה לי..." ו-9 פעמים "ונִפַּצְתי בך...") "לבבל ולכל יושבי כשדים את כל רעתם אשר עשו בציון לעיניכם, נְאֻם ה'" (כ-כד).

אבל כאן מתגלה סתירה לכאורה, בין שני נביאים:

ירמיהו תיאר מפלה צבאית וחורבן-שממה לבבל כגמול על פשעיה, והמפלה תבוא מצפון ביד מָדַי ואֲרָרַט ו"גוי מצפון" (נ', ג; נ"א, כז-כח). ואילו בישעיהו (מ"ה, א-ג) מתוארת פתיחת שערים לפני כורש מלך פרס.

70 שנה לאחר נפילת יאשיהו במגידו (539-609), פתחו כוהני בבל את שערי העיר לפני כורש בלי קרב, בדיוק כדבר הנבואה בישעיהו. ואולם 17 שנה לאחר הצהרת כורש (522) עלה בפרס דַרְיָוֶש (הראשון; מענף אחר של המשפחה המלכותית), ובבל מרדה פעמיים. כשנתיים נמשך דיכוי המרידות ביד קשה, ובבל חדלה מלהיות כוח צבאי ומדיני. דַרְיָוֶש אישר את בניית בית המקדש, שנחנך 70 שנה לאחר חורבנו (516-586 – פעמיים 70 שנה!); בבל הפכה לחורבות שממה רק אחרי אלכסנדר מוקדון, ובתהליך ממושך.

נבואת ירמיהו מתוארת כאירוע היסטורי אחד, אך יש בה קווי אופק רבים - לפני חורבן בית שני בירושלִַם, כבר נתקיים בעיר בבל "כי שִמְמוֹת עולם תִהיֶה, נְאֻם ה'" (כו).

באדיבות אתר 929