קרבן התמיד פותח וסוגר את היום במקדש ומהווה מסגרת לשאר הקרבנות. בכך מלמדת אותנו התורה את חשיבותה של המסגרת הקבועה שקודמת לכל שאר החוויות הרוחניות.

פרשת צו פותחת ב"זאת תורת העולה" (ב). מלשון התורה ניכר שדבריה מכוונים בראש ובראשונה לעולת התמיד שבה היו פותחים את סדר העבודה בבוקר בבוקר, כלשון הכתוב: "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים" (ה).

הגמרא במסכת פסחים (נח ע"ב) לומדת מפסוק זה שקרבן התמיד של בוקר חייב להיות קודם לכל הקרבנות. כך גם מובן המסר הגנוז בפסוק כולו "וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה" ורק לאחר מכן "וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים". בהמשך אותה סוגיה הגמרא דורשת שכשם שתמיד של שחר קודם לכל הקרבנות, כך תמיד של בין הערביים חותם את מסכת הקרבנות בכל יום. לפנינו פתיחת מעגל וסגירת מעגל: תמיד מכאן ותמיד מכאן, ובתווך כל הקרבנות כולם.

דבר גדול עד מאוד ניתן ללמוד מכאן לכל סדר עבודת ה' בעולם. ישנן חוויות מגוונות בעבודת ה', במצבים שונים ובזמנים מיוחדים, אך מעל לכל חופפת המסגרת הקבועה, התובעת יציבות והתמדה, ובלעדיה גם החוויות המיוחדות עלולות לחלוף ולהיעלם, ולפיכך: תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם! (ברכות נ"א ע"ב).

תחושה זו חשים אנו, דרך משל, בעת אמירת סדר העבודה במוסף של יום הכיפורים. קרבנות מיוחדים יש ליום הגדול והקדוש הזה: פרו של כהן גדול, שני השעירים והכנסת הקטורת לפני ולפנים... אך ביום יחיד ומיוחד זה, אנו פותחים את סדר העבודה בתמיד של שחר, וחותמים בתמיד של בין הערביים אגב ההדגשה: "ואחרי כך מקריב תמיד של בין הערביים כהלכתו... ומקריב מנחת התמיד... ונסכי התמיד כבשאר הימים". ללמדך שגם ביום זה, אין לוותר על המסגרת הקבועה, בחינת "תמידים כסדרם", ורק אחר כך – "מוספים כהלכתם".

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות