רבים יאמרו בצדק, שאי אפשר להעמיד בחירה כל כך מקוטבת, ויש הרבה יותר משתי אפשרויות אלה, אולם אני בגיל 17 בחרתי, ואני לא מצטער לרגע.
שתי הנשים – "חָכְמוֹת" (ט', א) מול "אֵשֶת כסילות" (ט', יג). לא רק בית מול בית, אלא גם לחם ויין, 'שולחן ערוך' מול שולחן ערוך, ו'מסכת' (=יין מזוג) מול מסכת, כל אחת יושבת "על... מְרֹמֵי קָרֶת" (=קִריה; ט', ג,יד), וכל אחת קוראת באותה לשון ממש – "מי פֶתי יָסֻר הֵנה..." (ט', ד,טז).
נו חברים צעירים, לאן אתם הולכים? לחגיגת מסכת נלמדת בבית המדרש, עם 'לחם ויין' של מחבר 'שולחן ערוך' לסיכום ההלכות? או למסיבת ריקודים של חבורות לֵצים עם "מים גְנוּבים יִמְתָקוּ, ולֶחֶם (=מיניות) סְתָרים יִנְעָם" (ט', יז)?
רבים יאמרו בצדק, שאי אפשר להעמיד בחירה כל כך מקוטבת, ויש הרבה יותר משתי אפשרויות אלה, אולם אני, בגיל 17, בחרתי בדעה צלולה בבית המדרש, ואני שמח בכל יום על בחירתי.
אבל מאז שקראתי משלי לראשונה התקשיתי בסיום של הקובץ הראשון (א' עד ט') – איך חותמים ב"אשת כסילות", ב"מים גנובים", ו"בעִמקֵי שְאוֹל" (ט', יג-יח)?
עד שגיליתי חוברת קטנה, שכתב פרופ' יהושע מאיר גרינץ (ז"ל), ספר משלי – פרקי מבוא (ירושלים התשכ"ח, עמ' כד, לא), ובה הרעיון, שהשיר החותם (בא-ב) את הספר, "אשת חיל" (ל"א, י-לא), שייך לקובץ הראשון לפי הרקע והתוכן, אלא שהעדיפו להציבו בסוף הספר השלם על כל קבציו. מיד הבנתי, שבראשונה היה "אשת חיל" הסיום הפיוטי של הקובץ הראשון.
נסו נא (כמוני) לקרוא את פרק ט' ולהשלים מיד ב"אשת חיל", ותחושו משהו מהיופי המרטיט של אשת החכמה בספר משלֵי.
באדיבות אתר 929