ישנן שעות נוראות בהיסטוריה שבהן אחרוני הדוברים אמת ״זוכים״ להיקרא שקרנים על ידי אנשי הכזב. כזה הוא המצב בפרקנו.

 

הטענה כלפי נביא אמת שדבריו הם שקר, דהיינו שאין הקב״ה שולחו, היא כמובן הדבר החריף ביותר שניתן להטיח בו. טענה זדונית זו כלפי ירמיה מזכירה לי את הויכוח בין קורח לבין משה רבנו (במדבר ט"ז).

איני חושב שקורח חלק על גדולתו של משה ועל הנהגתו. טענתו המסוכנת הייתה שלא כל מעשי משה הם בשליחות ה׳. ואכן משה רבנו מעמיד את המחלוקת על עיקרה: האם ה׳ הוא אכן שולחו. ולכן גם ההכרעה בעניין עקרוני זה הנוגע לנבואת משה, צריכה להגיע באירוע יוצא דופן, בבריאה חדשה, לא פחות מכך.

כאמור ישנו דמיון מסוים בין מקרה קורח לבין טענת עזריה, יוחנן והאנשים הזדים בפרקנו. הם אינם מעזים לטעון שירמיהו הוא נביא שקר ככלל, אלא שבעת הזאת דבריו הם שקר בגלל ברוך בן נריה תלמידו (ג). טענה שכזאת יכולה להישמע רק ממי שאינו מסוגל לתפוס מהי נבואת אמת. רק מי שסובר שירמיהו מחויב לשליחותו באופן חלקי בלבד וכי שיקולים זרים משפיעים מעת לעת על נבואתו, עלול לטעון שירמיהו לפעמים פועל ״מחוץ״ לנבואתו במעין שליחות אישית נפרדת. אין זה מקרה בעיניי שבסוף פרק מ"ב משתמש ירמיה בניסוח דומה מאוד לדברי משה מול קורח, ומדגיש את תוקפה של שליחותו: ״ולכל אשר שלחני אליכם״ (מ"ב, כא). בודדים ביותר, וירמיה בתוכם, הם אלה שכל מוצא פיהם הוא חלק משליחותם. את הדבר הזה מתקשים לתפוס דווקא אלה אשר אמורים להיות נמענים לדבריו. יש כאן מצב מורכב ומתסכל החל דווקא על מי שהנבואה מכוונת אליו. במקרה של החבורה הבעייתית שבפרקנו, אין כאן רק שאלה של חוסר השגה. נדמה לי שלגביהם כל עניין ציבורי ולאומי הוא אפשרות לויכוח פוליטי וכוחני גם אם בפועל המצב הוא כבר חורבן וקטסטרופה. קשה לתפוס מה עוצמת התסכול והסבל של הנביא, אשר כל חייו מוקדשים להצלת עמו, והוא שכה מדייק בהגדרת המציאות, מכונה על ידי מתנגדיו כשקרן.

ישנן שעות נוראות בהיסטוריה שבהן אחרוני הדוברים אמת ״זוכים״ להיקרא שקרנים על ידי אנשי הכזב. גם כאן הנבואה הישראלית צפתה פני עתיד לגבי מקומות שונים בעולמנו בהם השקר מוכרז כאמת, והאמת כשקר.

באדיבות אתר 929