שפת הייסורים

אחרי ההקדמה וההתנצלות (על הגיל, ועל ההעזה, בפרק הקודם), פנה אליהוא ישירות אל איוב, 'בגובה העיניים', או (בלשון אליהוא) - "הֵן אֲנִי כְפִיךָ לָאֵ-ל, מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי" (לג, ו) - ומיד ציטט מאיוב את הטענה, שהוא זך ונקי, ולכן, הא-ל הפך לו לאויב - "יַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לוֹ" (לג, י) - על זה אמר אליהוא לאיוב: 'אתה טועה' -

"הֶן זֹאת לֹא צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ, כִּי יִרְבֶּה אֱ-לוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ"! (לג, יב).

שימו לב היטב: לא 'אתה חוטא', אלא, 'אתה טועה'!

זאת באמת תפנית דרמטית, וזה רק הפתח להסתערות חזיתית על פירוש החיזיון שתיאר אליפז עם הקול מן הדממה (ד, יז) - "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱ-לוֹהַּ יִצְדָּק"?

מה פירוש "יִצְדָּק" - 'צדיק' - או 'צודק'?

אליפז פירש 'צדיק', והבין זאת כעין 'בת-קול' שגונבה לאוזניו, המעידה על איוב, שחטא!

אליהוא פירש 'צודק', ולכן אמר לאיוב, שהוא טועה!

לא זו בלבד, אלא, שאליהוא מצטט במפורש את תיאורו של אליפז, אבל מתאר זאת כהתגלות ברורה, בלי 'גניבת דבר', בלי "שֵׁמֶץ מֶנְהוּ", ובהחלט לדעת בבהירות גמורה, מי מדבר אל האדם - (הבה נעמיד זה מול זה את שני התיאורים):

אליפז (ד, יב-יט): "וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב, וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ; בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים; פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה, וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד; וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף, תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי; יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ, תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי - דְּמָמָה, וָקוֹל אֶשְׁמָע: הַאֱנוֹשׁ מֵאֱ-לוֹהַּ יִצְדָּק?? אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר... אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם...";

אליהוא (לג, יב-יח): "הֶן זֹאת לֹא צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ - כִּי יִרְבֶּה אֱ-לוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ! מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ, כִּי כָל דְּבָרָיו לֹא יַעֲנֶה? כִּי בְאַחַת יְדַבֶּר אֵ-ל, וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה - בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים, בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב! אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים, וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם - לְהָסִיר (=למנוע) אָדָם [מִ]מַעֲשֶׂה [רע], וְגֵוָה (=וגאוה) מִגֶּבֶר יְכַסֶּה; יַחְשֹׂךְ (=יציל) נַפְשׁוֹ מִנִּי [מנפילה לבור] שָׁחַת..."

ההשוואה ממש זועקת -

איוב טעה מתוך ייסורים נוראים, ואילו אליפז טעה בפירוש החיזיון 'הנבואי', והסיק מסקנה מוטעית וקשה ביחס לאיוב, בגלל טעותו בהבנת הקול מן הדממה! - זו ממש 'רעידת אדמה' מקראית, כמו הנביא ירמיהו (כח) מול חנניה בן עזור, כי יש כאן טעות קריטית בהבנה של חיזיון 'נבואי' - ירמיהו וחנניה בן עזור אמרו שניהם, שבבל תיפול, אבל חנניה נקב זמן של שנתיים, ועודד את רוחות המרד, שהביא לחורבן; ירמיהו אמר 70 שנה, וזה היה הפער בין חורבן בית ראשון, לבניין בית שני.

להתגלות הא-להים "בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה", יש גם מטרה, והיא מפורשת בספר בראשית כ, ג; לא, כד) אצל אבימלך, ואצל לבן - למנוע אותם מליפול לחטא חמור, ואכן זו המטרה בפי אליהוא!

אבל יש גם דרך שנייה, בה הא-ל מתגלה לאדם - "וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה" (לג, יד), ובה לא רואים ולא שומעים כלום, והיא הייסורים הקשים והנוראים (כמו אלה שאיוב סבל) - "וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ... וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ" (לג, יט-ל) - הפרשנים[1] ברובם ראו את העיקר בלימוד זכות של "מַלְאָךְ מֵלִיץ", שיכול להציל מבור שחת, גם במצבים החמורים ביותר, אבל קודמת לזכות זו האמירה של אליהוא לאיוב, שהייסורים אינם 'מחיצת ברזל מפסקת' בין האדם לבין א-להים, אלא דווקא שפה מיוחדת, בה הא-ל מדבר עם האדם -

'איוב שים לב - א-להים מדבר אליך בשפת הייסורים'!
זו איננה התנכרות - זו 'שפה' של התגלות!
אליהוא - נביא הספר!

------------------------------------------------------

[1] כמו הרמב"ם והרמב"ן, שנזכרו בפרק הקודם, ובהערות שם.
[2] אליהוא ציטט מדברי איוב (יג, כד,כז) – "לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר? וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ... וְתָשֵׂם בַּסַּד רַגְלַי, וְתִשְׁמוֹר כָּל אָרְחוֹתָי".
[3] לפי חז"ל (שבת לב ע"א) – 'מלאך אחד מאלף מלאכים, מלמד זכות להגיד על האדם יושרו, לפני א-להים', וזה יציל אותו – לפי מסורת הטעמים – 'מלאך אחד, מספר לאדם, אחד מאלף מיושרו של א-להים'!
[4] לפי הכתיב, זה המשך התודה של המתרפא; לפי הקרי, אלו דבריו של אליהוא.
[5] חז"ל (יומא פו ע"ב) קשרו פסוק זה עם נבואת הפתיחה החוזרת בעמוס (א-ב) - "על שלשה פשעי... ועל ארבעה לא אשיבנו", ואמרו, שליחיד יש 3-2 פתחי זכות והצלה, ולציבור ולעם יש 4-3 פתחי הצלה.

באדיבות אתר 929