שעת סילוק

הפסוק היחיד בפרק ו' שיש בו 'הקדשה לשליחות' הוא "את מי אשלח ומי יֵלֶך לנו?" (ו, ח), ואין די בו כדי להסביר את התגלות כבוד ה', ואת תוכן השליחות - גזר דין של עזובה ושממה על הארץ, וסגירת כל פתח של תשובה ותיקון. איזו משמעות יש לשליחות נבואית של סתימת עיניים ואוזניים והכבדת לב למניעת תשובה?

פרק ו' חותם את נבואות האזהרה (ב' עד ה') מימי עוזיהו (אם בשנת מותו, או בשנת צרעתו ו'מותו' כשליט), ומתאר בעיקר את סילוק כבוד ה' מן ההיכל ומהארץ, סילוק שיביא לשממת הארץ.

המילים "רָם ונִשָׂא" הם פעלים – 'מתרומם ומתנשא' – ואינם שמות תואר (בשונה מ"כי כֹה אמר רָם ונִשָׂא"; נז, טו); "שוליו" אינם קצוות אלא תחתית, שעדיין מילאה את ההיכל קודם העזיבה והסילוק. המקבילה המפורסמת למסע כבוד ה' מן ההיכל החוצה, נמצאת כמובן ביחזקאל (בעיקר ח עד יא), אבל יש מקבילה מאותו הדור בשיא ובחיתום של נבואות עמוס, אחרי מראות הקֵץ (ז, ז-ט; ח, א-ג) בא מראה גזר הדין (ט, א-ו).

"ראיתי את  א-ד-נ-י נִצָב על המזבח
ויאמר: הַך הכפתור וְיִרְעֲשוּ הַסִפּים...
...וָאֶרְאֶה את  א-ד-נ-י יֹשֵב על כִּסֵא
רָם ונִשָׂא, ושוּלָיו מלאים את ההיכל...
וַיָנֻעוּ אַמוֹת הַסִפּים מקול הקוֹרֵא,
והבית יִמָלֵא עשן";

לפיכך, "קדוש, קדוש קדוש ה' צ-באות, מְלֹא כל הארץ כבודו" פירושו, שהמקדש לא יכיל עוד את כבוד ה' מפני הטומאה וההשחתה. וכמו שמוסבר בסוף ישעיהו (סו, א) – "כֹּה אמר ה': השמים כִּסאי והארץ הֲדֹם רַגלָי – אֵי זה בית אשר תִבנוּ לי?".

בקדושה שבתפילה אנו מבקשים באותה לשון את שיבת כבוד ה' למקומו, לציון, "לְדֹר וָדֹר".

באדיבות אתר 929