שמיעה וזיכרון

בפרק ו' אנו קוראים אודות שמיעתו של ה' את צעקת עמו: "וגם אני שמעתי... ואזכר את בריתי" (ו', ה). ביטוי זה נאמר כבר למשה במעמד הסנה: "ואת צעקתם שמעתי..." (ג', ז). למעשה, דרמה ארוכה מתחוללת בין השמיעה הראשונה לשמיעה השניה, דרמה המתחוללת בנפשו של משה, ואשר משפיעה במישרין על ההבדלים שבין שתי השמיעות.

לפני דברי ה' למשה במעמד הסנה אנו קוראים אודות תפילת ישראל לקב"ה ותגובתו: "וישמע... ויזכר א-להים את בריתו... וירא... וידע..." (ב', כג-כה) במעמד הסנה שבא מיד ובסמוך חוזרים שוב, כמעט כל הפעולות הללו: השמיעה, הראיה והידיעה נאמרים למשה. אולם, הזיכרון נשכח! ההבטחה לאבות אשר עומדת כעת להתממש נשארת חבויה בגנזי מרומים.

לשם הבנת חסרון זה בדברי ה' למשה עלינו לצעוד צעד נוסף אחורה. לאחר שמשה ראה "שני אנשים עברים נצים" (ב', יג) והוכיח את הרשע, רשע זה לא הסתפק בביקורתו כלפי משה וככל הנראה מיהר והוציאה לשלטונות. משה מפנה את עורפו לאחיו שבגדו בו והולך למדין.

ה' אומר למשה במעמד הסנה כי הוא ראה "את עני עמי", שהוא שמע את "צעקתם" ושהוא ידע את "מכאוביו" (ג',ז). כל אלו מתמקדים בעצם השעבוד של עם המצרים בישראל. ה', כאל מוסרי, בא לפדות את החלשים מפני החזק השולט. אולם, אותו פן היסטורי מיוחד, הקשור לברית בין הבתרים ולייעוד המיוחד של עם ישראל בארץ מיוחדת ("הזכירה") נפקד בדברי ה' למשה.

המהפך הגדול בתודעתו של משה חל לאחר שמשה יוצא בבושת פנים מאת פרעה. ביציאתו פוגשים בו שוטרי בני ישראל, ומטיחים בו האשמות כבדות (ה', כ-כא). בניגוד גמור להפניית העורף בתחילה, לבריחתו למדין, הפעם פונה משה לקב"ה, וכחלק מהעם בא בקובלנה כלפי הקב"ה - "למה הרעתה לעם הזה" (שם, כב). כעת משה מזהה עצמו כחלק מהעם והוא חווה את סבלותיו. הפעם יושלם החסר - "וארא אל אברהם... וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אתם ואזכר את בריתי" (ו', ג-ה).

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון