בברכתו של משה לשבט לוי הוא מציין את נכונותם של אהרן ובני שבטו להתייצב לשליחות המוטלת עליהם ללא סייג ותנאי, גם כאשר יש בה סיפוק ושמחה וגם בשעה שהיא גובה מחירים כבדים.
בערוב ימיו ניצב משה – הרועה הנאמן – ומסכם את מפעל חייו בברכת אהבה לכל שבטי י-ה. אומנם במהלך חייו ידע משה לא מעט סבל מפגיעתם הרעה של ישראל, אך אהבתו של משה לישראל הינה אהבה שאינה תלויה בדבר, ואהבה זו אינה בטלה לעולם.
נתמקד בברכה שנאמרה לשבט לוי: "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו [בָּנָיו] לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרו" (ח-ט).
משה בברכתו מבקש להעלות על נס את הנקודה הפנימית המאפיינת את שבט לוי: הנכונות להתייצב לשליחות ללא סייג ותנאי. תחילה מציין משה שאהרן זכה שהאורים והתומים יהיו מונחים על לוח ליבו בזכות היותו איש חסד שאהבת ישראל יוקדת בלבו. חסידותו של אהרן ה"אוהב שלום ורודף שלום" הביאה אותו לידי ענווה (עבודה זרה כ ע"ב) ומידה זו זיכתה אותו באורים ותומים.
אך זאת יש לדעת: לא תמיד מלווה השליחות תחושת עונג ושמחה. פעמים כרוכה היא בניסיונות קשים ואף בכישלונות מרים, דוגמת מי מריבה בהם דקדק הקב"ה עם משה ואהרן כחוט השערה. שליח רגיל עלול להתנער משליחותו בעת כישלונו, ולומר: הניחו לי. אך שלוחי אמת נבחנים דווקא בשעת משבר, אם ימשיכו בדרכם ולא יירתעו. כאלה היו משה ואהרן שהמשיכו להנחות את העם בדרכו ארצה, גם לאחר שידעו שהם עצמם לא יזכו להיכנס לארץ. על כך נאה לשבח: "אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה" (ח).
ויש אף מצב קשה מזה: יש שנדרש אדם להמשיך בשליחותו הלאומית גם בשעה שמתו מוטל לפניו ואף אם קרוב הוא לו מכל קרוב כאביו ואמו, אחיו ובנו. תביעה זו מוטלת על הכהן הגדול (ויקרא כ"א, י-יב) שלא יטמא לקרוביו משום עבודת הקודש אותה הוא עובד. לאחר מות בניו (שם י'), המשיך אהרון בגרון חנוק מדמעות בשליחותו הקדושה. לכך מכוון משה באומרו: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו [בָּנָיו] לֹא יָדָע" (ט). והיא תהילתו ותהילת שבטו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות