שיר לעמק יזרעאל

הרעיה שמעה את קול הדוד ממרחקים, שמעה דבר על חיבור מחודש של "תרצה" עם "ירושלִַם" (ו', ד), ויצאה לדרך, כשעצי הפרי של הרי ישראל מסמנים לה כיוון ראשוני. "אל גִנַת אגוז ירדתי, לראות בְּאִבֵּי הנחל (=כפות תמרים) [1], לראות הֲפָרְחה הגפן, הֵנֵצוּ הרִמֹנים" (ו', יא).

אבל היא איבדה את הדרך, ורק אינטואיציה פנימית הובילה אותה אל דרך המלך – "לא ידעתי [את הדרך] [2], נפשי שָׂמַתְני (=הובילה אותי אל) מַרְכְּבוֹת עמי נדיב" (ו', יב); דרך המלך עוברת ב'שוּלֵם' (=שוּנֵם) בעמק יזרעאל, ושם תישמע שוב המקהלה של "בנות ירושלִַם". "שובי שובי השולמית, שובי שובי [לארצֵך] ונחזה בך" (ז', א).

כאן כבר לא חשוב אם 'האומות' (=הדתות) האוהבות את 'ירושלִַם', לועגות ל'שולמית', או מעריצות אותה, כי הכל תלוי ב'שולמית' עצמה, האם תדע לצאת במחול מנצח במרחבי הארץ "כִּמְחֹלַת הַמַחֲנָיִם" (=מעמק יזרעאל אל מחולה בבקעת הירדן, ומשם ל'מחנים' בגלעד), אל "ברֵכות בחשבון" (מדרום לגלעד), עולה ל"מגדל הלבנון צופה פני דמשק", והראש ב"כרמל" עם צבעי "ארגמן" (ז', א-ו) מחופי עכו-כרמל.

מי שחושב שיש כאן רק דימויים ומחול מפואר, לא יוכל להסביר בשום אופן מדוע המחול הזה יחולל מפגש מחודש, אחרי ההחמצה הגדולה עם המכות והפציעות והאונס. אי אפשר להתעלם מהמרחב הגיאוגרפי של מחול ה'שולמית'!

השיר הרביעי מתאר שיבה לארץ ישראל הצפונית דווקא, מעמק יזרעאל אלי גלעד ולבנון עד חופי כרמל; בין אם שרו אותו ד"ר ארתור רופין ויהושע חנקין בגאולת האדמות של עמק יזרעאל, ובין אם לא, הם שאפשרו ל'שולמית' לצאת במחול הזה, אמנם בלי הגלעד, אבל בהחלט מחול מנצח.

בפעם הזאת, מתואר הגוף היפה של הרעיה (ראש אשה עם גוף של צביה) על ידי המקהלה של "בנות ירושלִַם", ואז מופיע הדוד והשיר עובר מלשון רבים ללשון יחיד – "זאת קומתך דמתה לתמר ושָדַיִך לאַשְכֹּלוֹת; אמרתי אֶעֱלֶה בתמר, אֹחֲזה בסַנְסִנָיו...".

האם ראיתם אי פעם איש מטפס על גזע תמר כדי לקטוף תמרים? (לא, כי הוא עולה על סולם) – האם ראיתם צבי או יעל עולה עם שתי רגליים קדמיות על גזע עץ ואוכל פירות? (אני ראיתי!) - כך חוזרים הדוד והרעיה אל מחול הכלולות שלהם בשדות ומטעי הפרי של ארץ ישראל!

___________________________

[1] כל הפסוק בעצי פרי, ולכן 'נחל' הוא דקל ודווקא פראי, וכן בפי בלעם על מחנה ישראל – "כִּנְחָלִים נִטָיוּ..." (=כעצי תומר נטויים; במדבר כ"ד, ו), וראו בספרו של א"מ ז"ל, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, עמ' 185.
[2] מפרשים רבים, "חדשים גם ישנים", לא ידעו לפרש מה "לא ידעתי"?!