שיר לעג לשותי היין

 

האדם המצליח חייב להיזהר מהתהוללות ושכרון "אַל תְּהִי בְסבְֹאֵי יָיִן בְּזלֲֹלֵי בָשָׂר לָמוֹ. כִּי סבֵֹא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה" (כ"ג, כ-כא). עיינו בשיר הלעג לשותי היין (כ"ג, כט-לה), בהוראות "אמנאפה המצרי" ובדבריו של י' זקוביץ. שימו לב לתיאורים הציוריים המפורטים של השיכור. מהי הסכנה הגדולה בשכרות?

 

הוראות "אמנאפה המצרי" כתב יד קדום ממצרים:
אל תגש לבית משתה השיכר,
ולא יספר שני מוצא פיך.
לא תדע אשר תדבר, תיפול וגופך ירוסק, ואחר לא תתן לך יד.
רעיך ישתוהו (את השיכר) ויאמרו: הרחיקו את שותהו!
ובאו לקרוא אותך להועץ בך,
ואתה - שוכב על האדמה ואתה כמו נער קטן.
(גרינץ, ספרות מצרים העתיקה, עמ' 153)

 

י' זקוביץ: שירנו הוא איפוא כפרודיה על שיר אוהבים, על יציאת האהובה לחפש אחר בחיר ליבה. האהוב לרעיה הוא כבקבוק לשיכור, ולשמו הוא נכון להסתכן ואפילו לספוג מלקות. לכאורה מחזקת תשובת השיכור את הרושם כי שירנו מדבר בגנות המשתה. השתיין הוא חסר תקנה, כמוהו כאוויל שאין תקוה ממנו: "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו" (משלי כ"ז, כב), וכעצל המשיב על השאלה: "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך" (משלי ו', ט): "מעט שנות מעט תנומות מעט חבק ידים לשכב" (פסוק י). מאידך גיסא דומה כי השיכור מצליח להזים את טענות החכם: בפצעים לא חש, וממילא לא עקרו ממנו המכות את התאוה ליין. זאת ועוד, יחס דו-ערכי כלפי שתיית היין מצינו לא רק בתשובת השיכור אלא גם בחידה הכפולה (ובעיקר בחידת שמאל), וכמובן בראש אזהרת החכם בפסוק לא, שיש בו כדי להגביר את הפיתוי לשתייה. ולא זו אף זו, ההפרדה בין הטפת החכם לבין תשובת השתיין היא חלק ממעשה הבדיון הספרותי. גם בדברי השיכור נכתבו על ידי החכם; הוא ולא אחר נתן בפי השיכור את המילה האחרונה בשיח, את התשובה הניצחת. מכאן שאין אפוא לסכם ולומר כי חיברנו הוא ביטוי נוסף של גנאי לשתיית היין. אדרבא, החיוב והשלילה משמשים בו בערבוביה, כיאה לדברי חכמים שאינם רואים את העולם בפשטות, בצבעי שחור ולבן, אלא בוחנים אותו במורכבותו, בשלל גווניו.