שירת המשכן

חנוכת משכן או מקדש היו תמיד הזדמנות להקרבה המונית של קרבנות, במקרא ובמזרח הקדום. מקדש שלמה נחנך ב"צאן ובקר אשר לא ייספרו ולא יימנו מרוב" (מלכים א ח', ה), ובהמשך מובאים מספרים של עשרות אלפי בהמות; וכך גם בחנוכת המקדש השני אצל זרובבל, ובחנוכה החזונית של מקדש יחזקאל. גם קרבנות הנשיאים שבפרקנו נמצאים באותה המסגרת והם משלימים את חגיגת חנוכת המשכן שהופרעה בספר ויקרא, עם מותם של נדב ואביהוא. אלא ששם התמקד התיאור בכוהנים ובתפקידיהם, ואילו כאן, כראוי לספר הזה כולו, הכוהנים הם חלק מהעם כולו, והעם באמצעות נשיאיו הוא העומד במרכז הטקס.

הקרבנות עצמם מתוארים ברשימה, כמו עשרות רבות של רשימות מכל הסוגים מכל רחבי העולם העתיק. הרשימה ממוינת לפי סוגי הכלים או הבהמות, ובסופה בא סיכום כולל; בכך מקבלת הרשימה אופי בירוקרטי לגמרי. אבל עצם החזרה המדויקת פעם אחר פעם כמעט ללא שינוי מעוררת תמיהה. הפרשנות הקלאסית ראתה פה מעין מתן כבוד לנשיאים, כל אחד בפני עצמו, ואולי אף מניעת תחרות סמויה, וגם נימת ביקורת לא נעדרת כאן בפירושו של רש"י – "מה ראו הנשיאים להתנדב תחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה?".

עם זה, ראוי לזכור כי החזרה המדויקת היא מסימני השירה המקראית. ולא עוד, אלא ששתי הפסקאות הראשונות ושתי האחרונות שונות מכל השאר. הראשונות פותחות "ויהי המקריב ביום הראשון... וקרבנו" (יב-יג), "ביום השני הקריב... הקריב את קרבנו" (יח-יט); האחרונות פותחות "ביום עשתי עשר יום נשיא..." (עב), "ביום שנים עשר יום נשיא" (עח), ואילו שאר השמונה האמצעיות כולן אחידות: "ביום ה X נשיא לבני Y... קרבנו" וכו' (כד, ל, לו וכן הלאה). המבנה הזה, של "הקריב הקריב" בתחילה ו"יום יום" בסוף, משמש מסגרת לכל שאר הימים, ומאגד אותם לכלל פרשה אחת, בעלת מקצב קבוע וחוזר, בעלת כותרת וסיום, שנותנים להם את המסר: "הקרבה הקרבה, יום יום". מכאן ואילך יש רק עוד סגירת קצוות, וקדימה למסע.

כך מסיימת השירה הזאת את פרשיות המשכן כולן, והופכת להיות שירה למשכן כולו, שכל כולו שגרת עבודה, שירה לשגרה.

באדיבות אתר 929